ביקורת ספרותית על אל תיגע בזמיר -מהדורת 2015 מאת הרפר לי
ספר טוב

---

כותרת הביקורת היא: בשבחי הקריאה החוזרת, והמאוחרת.
הקריאה הראשונה שלי בספר היתה בשנות העשרים לחיי. שם התרשמתי מעוצמת התיאור של האפליה הגיזעית, ועמידתו של אטיקוס האב מול גלי השיטנה.
לא נשאר בי רושם מהאפילוג לעלילה, כי לכאורה הוא אנטי קליימקס, לסיפור הראשי.
כשנגשתי כעת לספר , שלד העלילה כבר היה מוכר לי, וניתן להתרשם מהפיתוחים הנושאים המשניים לכאורה.
והנה , קריאה כזאת, האירה לי את כוחה של יוצרת הראויה לפרס נובל.
קצת על הסיפור.
לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, ובטרם תנועות השיחרור של מרטין לותר קינג , רוזה פארקס ואחרים, נתבע טום רובינסון, כושי שגר בשכונת של שחורים,בעיירה שכוחת אל בשם מייקום, על אונס והתעללות בנערה לבנה,ממשפחה מדרגה חברתית נמוכה.
להגנתו יוצא , אטיקוס, עורך דין וחבר בית הנבחרים , לבן, אב לשניים : ג'ם בן 11 וסקאוט בת השמונה.
העיירה עצמה היא תקלה תיכנונית וקנוניה של בעל אדמות, שאיכשהו הצליחה למצב את עצמה ולהתקיים.
בדרך הטבע , גם העיירה וגם התושבים מבקשים מה שנקרא אצל פירסומאים " בידול", שפירושו :אנחנו לא "כמותם".
ו"כמותם" הם אלו שנחשבים מתחתנו , ולכן לא עולה על דעתנו ללכת לכנסיה כושית ביום ראשון, או, השיכור הלבן התורן, שמקבל קיצבת סעד ושורף אותה בשיכר.
המענין הוא, שגם השחורים אינם שמחים להתערבבות, יש בזה איום על מנגנוני ההגנה שלהם. דבר שמתגלה בסצינה שבה קלפורניה , המשרתת הכושית , לוקחת את ג'ם וסקאוט הילדים של אטיקוס האב לכנסייה שלה ביום ראשון.
הכל מסופר מנקודת מבטה של סקאוט,ילדה בת שמונה שהיא "טומבוי" שמסרבת להתנהג כפי שלידי לעתיד חייבת לנהוג , על חדוות הילדות, הפחדים, וההתמודדות איתם,אהבת הנעורים, ואולי גם עולם המבוגרים.
אטיקוס האב, אלמן, ובעיקר ליברל עד שורשי שערותיו.
וכך הוא מחנך את ילדיו. גם כשזקנה מקללת אותו כשהיא רואה את ג'ם בנו ,כאוהב כושונים, מציג אטיקוס את ההיבט של הבדידות שלה כהסבר.
הוא מקבל את הילדים כבוגרים. ולכן אינו רואה בעיין רעה את המצאותם בבית המשפט ועוד בישיבה ביציע השחורים.
הוא לא נבהל מהשאלה של סקאוט :"מה זה אונס?".
הספר זרוע בתובנות. ואביא רק שתיים :
"מי שיש לו שכל ישר , לא מתגאה בכישרונות שנולד איתם".
על הקשר עם האב ודרך חינוכו: " שנאתי אותו על כך, אבל מי שרע לו מתעייף מהר: עד מהרה הסתתרתי בחיקו וזרועותיו חבקו אותי".
ולבסוף סצינה כמעט "זניחה".
בתום המשפט והארועים הדרמטיים שאחריו, מתקיים מפגש של נשות "החברה" של העיירה מייקום בביתו של אטיקוס . המארחת היא אחותו אלכסנדרה, והשיחות הן רכילות היום יום.
לא הבנתי בתחילה למה לעייף את הקורא בקטע כזה כאשר ניתן היה להפסיק אולי בפרק שלפניו.
ההארה באה פתאום. הסופרת מציגה או מתריעה כאן בדרך אירונית כי " סובב סובב הרוח ואל מקומו שב הרוח," מה שהיה הוא שיהיה.
כיום אנו יודעים כי אין הדבר כך וכי האמירה " הכל זורם" נכונה יותר.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על אל תיגע בזמיר -מהדורת 2015