הרבה זמן שהספר אל תיגע בזמיר שכתבה הרפר לי היה בתכנון קריאה שלי. כי אני אוהבת ספרים בעלי מסרים עוצמתים ומשמעותיים המתאימים לכל עיתוי בחיים חוץ מזה שהוא נחשב לאחד הספרים המשפיעים של המאה ה-20 . וכשבתי המתבגרת קיבלה להכין עליו בוק ריפורט וראיתי שהוא נחת אצלנו בבית זו היתה הזדמנות שלא ניתנת להחמצה עבורי שאקרא אותו , חוץ מזה שאני נמשכת לרומן התבגרות חודר לב ומעורר מחשבה, הכתוב בהומור כובש , אחת הקלאסיקות מספרות אמריקאית משובחת שאני מאוד מחבבת .
מכירים את הספרים האלה שלא רק מספרים סיפור, אלא מחלחלים אל הלב, מערערים את המובן מאליו, ומזכירים לנו מהי אנושות אמיתית כי לעיתים היא נבלעת בתוכנו ?...כזה הוא אל תיגע בזמיר .
העלילה מתרחשת בשנות ה-30 במייקום, עיירה מנומנמת בדרום ארצות הברית,מנקודת מבטה של ילדה בת שש בשם סקאוט פינץ ,ילדה חכמה שובבה וסקרנית המתבוננת בעולם המבוגרים בראיה תמימה אך גם חדה.
אביה העורך דין אטיקוס פינץ , מקבל על עצמו לייצג ולהגן על טום רובינסון , גבר כהה עור , שהואשם באונס שלא ביצע . ודרך עיניה של סקאוט החושפת את העיירה המלאה דעות קדומות ,גזענות, פחד משונה מהשונה,אך לצד כל אלה גם רגעים של חסד,אומץ וחמלה .
במקביל סקאוט ואחיה ג'ם מנסים לפענח בסקרנות של ילדים ,את דמותו של שכן מסתורי בשם בוב ראדלי המכונה בו , שהוא שכן סגור ומופנם ,שהעיירה כולה טווה סביבו שמועות מרושעות מה שבהמשך יתברר כאדם בעל אנושיות טהורה ...
בכתיבה פשוטה אך מלאת עומק רגשי וחברתי הרפר אורגת כביד האומן , ובייחודיות יצירה שבה תום של ילדות ,הנארג ואף מתנגש חזיתית עם עוולות חברתיות , כשדווקא נקודת המבט הילד חושפת את האבסורד שבגזענות ובחוסר צדק .
הספר פוגש ובוחן ערכים כמו :סבלנות וסובלנות ,חמלה ,אומץ מוסרי ,צדק ושיוויון ,כבוד האדם והיכולת לראות את האחר באמת , לא רק דרך דעות קדומות ופחד אלא ברגישות המאפשרת לי הקוראת להרגיש חלק מהעיירה,מהמשפחה , ומהמאבק הערכי המתרחש בליבה . ספר שממשיך להיות רלוונטי גם בימינו להזכיר בכל יום ויום שאפליה ורוע קיימים אך גם יכולת הבחירה להיות טובים יותר ...

אל תיגע בזמיר ספר מצויין! שלא יכולתי להניחו מהיד !
שאומנם הסתיים לי אבל ימשיך להשמיע קולו כתזכורת לכך שגם בעולם מלא צללים יש תמיד מקום לאומץ ,לאנושיות ,ולבחירה להגן על הזמיר שבתוכנו ובאחרים ....

הייתי סקפטי לגבי הספר; סקפטי משום שהוא עוסק בגזענות, וזה הרי נושא טעון פוליטית. ולא "סתם" פוליטיקה, אלא אותו סוג של פוליטיקה אשר גורם לאנשים לאהוב או לשנוא דבר מסוים רק משום שהצד אליו הם משתייכים אוהב או שונא אותו. במילים אחרות, חששתי שמא הספר זכה לפרסום בעיקר בגלל הנושא בו הוא עוסק, ולאו דווקא בגלל מיומנותה של הסופרת. אולם, לשמחתי חששותיי התנדפו לאור כתיבתה הנהדרת של הרפר לי. הפשטות החודרת בה דמותה הראשית, סקאוט, מצליחה לתאר את המתרחש סביבה, וזאת מבלי להטיל ספק בכך שמדובר בילדה קטנה, מנעה ממני ביומיים-שלושה האחרונים להניח את הספר למען הלימודים.

הרפר לי מעולם לא שכחה כיצד זה להיות ילד/ה, ותודות לתיאוריה מלאי החיים, היא מצליחה להחזיר את קוראיה לאותו גיל בו הציניות, ותכונות רעות אחרות אשר מופיעות עם הגיל, מאבדות את כוחן. ואני, בעודי שוב ילד, נתתי לאתיקוס להושיבני על ברכיו ולחנך אותי כאילו אכן חזרתי בשאלה בנוגע לכל בעיות החיים. למדתי אל אי־צדק, אכזריות, וטיפשות אנושית, אך עם זאת גם על מחילה, קבלת האחר, וידידותיות. ראיתי מה קל ליפול קורבן לשנאה עיוורת, אך נמלאתי תקווה נוכח קיומם של עמודי אור, כמו אתיקוס ומודי. בני־האדם, כפי שאנו למדים, מלאים בטוב וברע, אך אנו לרוב עיוורים לעבודה הזאת וזקוקים לערכי מוסר אשר מסוגלים להראות לנו מי אותם בני־אדם באמת, ואת הערכים הללו ניתן למצוא במשפחת פינץ'.

הספר מתאים לנערים ולמבוגרים כאחד – לראשונים בשביל ללמוד ערכים, ולאחרונים בשביל להעמיד ולהשוות אותם אל מול חייהם. אני, לכל הפחות, מצאתי את עצמי לא פעם מהרהר ביחסיי כלפי בני־אדם אחרים. כך, למשל, לפני כמה שנים הייתה לי שכנה אחת אשר גרה בקומה השנייה של הבניין הישן שלנו. היא נולדה עם פיגור שכלי, ובגלל שהיא מעולם לא טרחה ללכת לרופא שיניים, היא בלעה את רוב האלפבית העברי – דבר שלא מנע ממנה לשיר בקולי קולות בימי שישי, כך שכל השכונה שמעה והכירה אותה. היא הייתה אישה טיפשה וחסרת נימוסים, אבל אני, למרות החינוך הליברלי שקיבלתי בבית, התנהגתי אליה לפעמים בגסות שרק אנשים "חכמים" יכולים להעלות על דעתם: התעלמתי ממנה, לא פתחתי לה את הדלת, או שפשוט סגרתי אותה עוד לפני שהיא תסיים לדבר. ידעתי שזה לא נכון להתנהג כך, אבל הרשתי לעצמי בגלל שידעתי כי היא טיפשה מדי בשביל להבין שאני מזלזל בה ולהיעלב. הספר גרם לי להיזכר בה, ולהצטער שבכל זאת קצת נגעתי בזמין...

בכל אופן, סליחה אם הביקורת יצאה קצת מסורבלת. ניסיתי לדחוס כמה שיותר מחשבות לתוך ביקורת קצרה אחת.

במונח "אפרטהייד" נתקלתי לראשונה כשהייתי בכיתה ד'. אחת מחברותיי הרצתה בפני הכיתה על רוזה פארקס - אישה אפרו - אמריקאית אשר הייתה פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח וסירבה לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן - סירוב שהוביל למעצרה מפני שבאותה תקופה החוק בעיירה מונטוגמרי (בה גרה) קבע כי יש להושיב בנפרד לבנים ושחורים באוטובוס. עד אז לא ידעתי כי הייתה קיימת אפליה כלפיי השחורים בארצות הברית בשנות ה50. מאז התחלתי להתעניין ולחקור את נושא האפרטהייד ואף על העבדות אשר הייתה קיימת בארצות הברית.

כשאחותי הקטנה הייתה כבת 4 שנים שאלה אותי יום אחד בעוד שתינו נמצאות במכונית יחד עם אבי "מה זה בעצם אתיופי?" ניסיתי להסביר לה שאתיופי הוא אדם אשר הגיע מהארץ אתיופיה וגוון עורו שחום. אחותי הסתכלה על אבי ושאלה אותי בתמימותה "אז אבא הוא אתיופי?" צחקתי. אבי אכן אדם בעל גוון עור שחום מאוד (כמוהו דרך אגב גם גוון עורה של אחותי הקטנה). הסיפור הזה מראה עד כמה ילדים קטנים לא מפרידים בין אנשים לפי מוצא או צבע, אחותי הקטנה לא הפרידה בין גוון עורו של אבי לבין גוון עורו של אדם אתיופי. לא שאחותי לא ראתה עד אותו היום אנשים ממוצא אתיופי או אריתראי. כשהיינו קטנות היינו נוסעות יחד עם אבינו לדרום תל אביב לקנות את לחם האינג'רה אשר ניתן לקנות בחנויות האריתראים והאתיופים בדרום תל אביב. בכול זאת, היא לא זיהתה את אבי כלא אתיופי.

שלא כמו לאחותי, לסקאוט, גיבורת הספר "אל תיגע בזמיר", יש הבנה והפרדה ברורה בין אנשים "שחורים" לאנשים "לבנים". סקאוט, ביתו של עורך הדין אטיקוס, חיה בעיירה מייקום יחד עם אביה ואחיה הגדול ג'ם. יום אחד אטיקוס לוקח על עצמו לייצג את תום רובינסון, צעיר שחור המואשם באונס של קטינה. דרך עיניה של סקאוט אנו עדים לדעות הקדומות המובילות את ההשקפות את תושבי העיירה ולאי הצדק, האפליה והגזענות הקיימים בעיר.

דמותה של סקאוט פשוט הקסימה אותי. היא ילדה מבריקה בעלת חוש צדק מפותח עד מאוד. עם זאת, המספרת הצליחה ליצור דמות עגולה ומציאותית שלא מתנהגת בצורה בוגרת מכפי גילה, מה שסופרים רבים עושים. סקאוט אומרת את האמת הפשוטה, פשוט כמו שהיא מנקודת מבטה של ילדה העדה לחוסר צדק. זו בדיוק החכמה שלה. היא אינה מתנהגת כמו המבוגרים ואינה עושה את מה שהם מצפים ממנה. נקודת המבט שלה טהורה, בדיוק כמו של ילדה. היא רואה את אי הצדק, את הצביעות, את הגזענות ואת האפליה. שום דבר לא נעלם מעיניה. דמותו של אטיקוס, אביה של סקאוט, הקסימה אותי אף היא. הוא מקשיב לילדיו, דבר שהרבה מאוד הורים צריכים ללמוד לעשות.

כתיבתה של הרפר לי כה יפה! היא יודעת בדיוק על אילו תיאורים להתעכב ועל אילו כדאי לוותר. מאוד אהבתי גם את העובדה שאין אפילו לא תיאור אחד של המראה של סקאוט, הדמות הראשית, מה שמאפשר לקורא להתמקד בעיקר אשר הוא מחשבותיה וחוויותיה של סקאוט. הדבר גם מראה את חוסר החשיבות של המראה של סקאוט על חייה. היא אינה מתעסקת במראה אלא במהות.

הביקורת הזו מוקדשת לאחותי הקטנה שאומנם כבר הפכה לנערה מקסימה ובוגרת (השנה חגגה 12 שנים) אך עדיין נשארה לה היכולת להבין כי כול האנשים זהים ולא משנה צבע עורם או מוצאם.

אי פעם יצא לכם לחשוב מה היה קורה אם היינו חיים בעולם שבו אנחנו רק נשמות? בלי הגוף החומרי שלנו?
מי היו החברים שלנו? את מי היינו באמת אוהבים ומעריצים?
כשאני חושבת על זה, הגוף שלי הוא רק מעטפת. מה שיש בתוכי זהה למה שיש אצלך.

'אל תיגע בזמיר' מסופר מנקודת ראותה של ילדה, ועוסק בבעיה הגזעית בדרום ארצות הברית מנקודת מבטה.
העלילה מציגה את הדעות הקדומות והגזענות השוררים בעיירה שבה גרה סקאוט עם אביה ואחיה, ואת הבעיות הגדולות שהדעות האלו גורמות.

קשה להסביר במילים מה אני חושבת על הספר הזה.
תיאורים כמו 'נהדר' 'מקסים' 'מיוחד' או 'מעולה' לא באמת יצליחו לתאר את 'אל תיגע בזמיר'.
זהו ספר מהפנט, בעל עלילה סוחפת עם דמויות קטנות אבל כל כך חשובות. הכל כתוב בצורה מרתקת ומעניינת, הרצון להתקדם בסיפור מתגבר מעמוד לעמוד.
למדתי כמה דברים חשובים מהספר הזה, גם אם הם לא בדיוק כתובים במפורש. ואני מקווה שהם ילוו אותי בכל מהלך חיי.

יותר ממומלץ!

כותרת הביקורת היא: בשבחי הקריאה החוזרת, והמאוחרת.
הקריאה הראשונה שלי בספר היתה בשנות העשרים לחיי. שם התרשמתי מעוצמת התיאור של האפליה הגיזעית, ועמידתו של אטיקוס האב מול גלי השיטנה.
לא נשאר בי רושם מהאפילוג לעלילה, כי לכאורה הוא אנטי קליימקס, לסיפור הראשי.
כשנגשתי כעת לספר , שלד העלילה כבר היה מוכר לי, וניתן להתרשם מהפיתוחים הנושאים המשניים לכאורה.
והנה , קריאה כזאת, האירה לי את כוחה של יוצרת הראויה לפרס נובל.
קצת על הסיפור.
לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, ובטרם תנועות השיחרור של מרטין לותר קינג , רוזה פארקס ואחרים, נתבע טום רובינסון, כושי שגר בשכונת של שחורים,בעיירה שכוחת אל בשם מייקום, על אונס והתעללות בנערה לבנה,ממשפחה מדרגה חברתית נמוכה.
להגנתו יוצא , אטיקוס, עורך דין וחבר בית הנבחרים , לבן, אב לשניים : ג'ם בן 11 וסקאוט בת השמונה.
העיירה עצמה היא תקלה תיכנונית וקנוניה של בעל אדמות, שאיכשהו הצליחה למצב את עצמה ולהתקיים.
בדרך הטבע , גם העיירה וגם התושבים מבקשים מה שנקרא אצל פירסומאים " בידול", שפירושו :אנחנו לא "כמותם".
ו"כמותם" הם אלו שנחשבים מתחתנו , ולכן לא עולה על דעתנו ללכת לכנסיה כושית ביום ראשון, או, השיכור הלבן התורן, שמקבל קיצבת סעד ושורף אותה בשיכר.
המענין הוא, שגם השחורים אינם שמחים להתערבבות, יש בזה איום על מנגנוני ההגנה שלהם. דבר שמתגלה בסצינה שבה קלפורניה , המשרתת הכושית , לוקחת את ג'ם וסקאוט הילדים של אטיקוס האב לכנסייה שלה ביום ראשון.
הכל מסופר מנקודת מבטה של סקאוט,ילדה בת שמונה שהיא "טומבוי" שמסרבת להתנהג כפי שלידי לעתיד חייבת לנהוג , על חדוות הילדות, הפחדים, וההתמודדות איתם,אהבת הנעורים, ואולי גם עולם המבוגרים.
אטיקוס האב, אלמן, ובעיקר ליברל עד שורשי שערותיו.
וכך הוא מחנך את ילדיו. גם כשזקנה מקללת אותו כשהיא רואה את ג'ם בנו ,כאוהב כושונים, מציג אטיקוס את ההיבט של הבדידות שלה כהסבר.
הוא מקבל את הילדים כבוגרים. ולכן אינו רואה בעיין רעה את המצאותם בבית המשפט ועוד בישיבה ביציע השחורים.
הוא לא נבהל מהשאלה של סקאוט :"מה זה אונס?".
הספר זרוע בתובנות. ואביא רק שתיים :
"מי שיש לו שכל ישר , לא מתגאה בכישרונות שנולד איתם".
על הקשר עם האב ודרך חינוכו: " שנאתי אותו על כך, אבל מי שרע לו מתעייף מהר: עד מהרה הסתתרתי בחיקו וזרועותיו חבקו אותי".
ולבסוף סצינה כמעט "זניחה".
בתום המשפט והארועים הדרמטיים שאחריו, מתקיים מפגש של נשות "החברה" של העיירה מייקום בביתו של אטיקוס . המארחת היא אחותו אלכסנדרה, והשיחות הן רכילות היום יום.
לא הבנתי בתחילה למה לעייף את הקורא בקטע כזה כאשר ניתן היה להפסיק אולי בפרק שלפניו.
ההארה באה פתאום. הסופרת מציגה או מתריעה כאן בדרך אירונית כי " סובב סובב הרוח ואל מקומו שב הרוח," מה שהיה הוא שיהיה.
כיום אנו יודעים כי אין הדבר כך וכי האמירה " הכל זורם" נכונה יותר.

יש לי נטייה לא לעצור בזמן שאני קוראת ספרים. גם כשאני יודעת שהגיע הזמן להפסיק ולהתפנות לעיסוקים אחרים, אני אעדיף לסיים הכל עד המילה האחרונה.
הספר הזה לא היה צריך להיקרא כך. ביום אחד סיימתי את כולו, ולדעתי היה מוטב לקרוא אותו במנות קצת יותר קטנות.
ישנם ספרים שדורשים ספיגת אווירה מיוחדת, שלוקח זמן עד שנקלטת בלב.
לדעתי צריך לקחת את הזמן כדי לדמיין את אמריקה בעברה הלא כל כך רחוק, בה כושים עבדו את הלבנים. אמריקה בה לא כל הילדים למדו קרוא וכתוב. אמריקה בה הכנסייה תפסה מקום חשוב והיוותה עילה למריבה למי שלא הלך בדרכה.

לדעתי עיקר הספר הוא ההבנה שכל האנשים נולדו שווים, לא משנה לאיזו משפחה הם שייכים ומה מוצאם. ההבנה שהאדם צריך להיבחן לפי אופיו ומעשיו, ולא לפי דעות קדומות או רכילות רעה.
אהבתי את הספר הזה, שאפשר לקרוא לו קלאסיקה. אהבתי את העובדה שהדמות הראשית לא מושלמת, ובדיוק בזכות כך אפשר להתחבר אליה, ולתהות אם גם כך אני הייתי כשהייתי בגילה.

באופן אישי, לא אהבתי את התרגום הזה. בהתחלה חשבתי שכך כתוב גם באנגלית והמתרגמת מנסה להעביר לנו את סגנון הספר, אך התבדיתי כשבחנתי את הפרקים באנגלית וראיתי שהם כתובים אחרת ובצורה הרבה יותר קולחת.

והנה ציטוט זהה משני תרגומים שונים:

"אטיקוס אני חושבת שאתה לא צודק..."
"מדוע?"
"טוב, רוב האנשים חושבים שהם צודקים ואתה לא..."
"זאת זכותם המלאה, וזכותם שאחרים יכבדו את דעתם," אמר אטיקוס, "אבל לפני שאוכל לחיות עם אנשים אחרים אני צריך לחיות עם עצמי. הדבר היחיד שבו לא הרוב קובע הוא מצפונו של אדם."

"אטיקוס, אתה טועה כפי הנראה..."
"כיצד?"
"כי רוב הבריות חושבים שהם צודקים ואתה לא צודק..."
"ודאי שהם רשאים לחשוב כך, וזכאים שנכבד את דעתם ," אמר אטיקוס. "אלא שבטרם אחיה בשלום עם זולתי עלי לחיות בשלום עם עצמי. והיחיד שאינו חייב לציית לדעת הרוב הוא מצפונו של אדם."

את הראשון ציטטתי מהתרגום החדש, ואת השני מצאתי באינטרנט, אני מניחה שהוא של התרגום הישן.
אין לי ספק שהשני מוצא חן בעיני יותר.
ובכל מקרה, זה ציטוט מקסים מהספר, אז הבאתי אותו לכאן.

בא לי לרשום לכם ׳קלאסיקה במיטבה׳ אבל צמד המילים הזה תמיד הבריח אותי מספרים בשל הפחד שאני לא אתחבר ולא אבין. ככה גם הגעתי לספר הזה…
שנים על גבי שנים אני מבטיחה לעצמי לקרוא קלאסיקה כזו וקלאסיקה כזו ותמיד דוחה את הקץ מהסיבות שרשמתי מעלה. הפחד המשתק הזה לגעת בספר שנחשב בעיני טובים ממני לאבן דרך ולספר שיש להכניס למערכת החינוך גרם לי תמיד לחשוק לקרוא בספר אבל לא לעשות זאת בסופו של דבר.
והנה הגיע הרגע שבו הספר נשלח אליי, בהוצאה מחודשת ע״י ׳ידיעות ספרים׳ מה שבעצם גרם לי להגיד לעצמי ״אין ברירה, את חייבת לקרוא״ ואני כל כך מודה על הרגע הזה!

הספר הזה הוא סיפור הנפרש על פני שנים, ומתרחש אי שם בשנות ה30 של אמריקה, בעיירה שכוחת אל ומרובת גזענים (כיאה לתקופה) הנקראית מייקום. הסיפור עצמו מסופר לנו מנקודת מבטה של סקאוט, ילדונת אשר מתגוררת בעיירה יחד עם ג׳ם אחיה הבכור ואביהם, אטיקוס העו״ד.

סקאוט מספרת לנו את קורות אותה, אחיה ונער נוסף בשם דיל במהלך התקופה ההיא ואנו זוכים לקבל תמונה מאד מפורטת ויפה של הזמנים ההם באמריקה, של אותה עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, הרכלנות עולה על גדותיה, הגזענות והשיפוטיות לא מפסיקות לרגע והאצבע עומדת על נקודת האפליה נגד האפרו-אמריקאים שכולנו מכירים כל כך טוב את התמונה בדמיוננו.

טום רובינסון, גבר אפרו-אמריקאי מסור למשפחתו, אוהב אדם וחרוץ מואשם במשפט בחשד לאונס צעירה לבנה - מעשה שבל יעבור ללא עונש מוות באותה התקופה! אטיקוס, אביה של סקאוט, נקרא מטעם בי המשפט להגן על טום מה שגורר את כל העיירה להתקוממויות כאלה ואחרות ולרכילויות לעבוד שעות נוספות. וזה לא נעצר שם, האיומים על אטיקוס וההתנכלויות לסקאוט וג׳ם רק גוברות עם הזמן ואנו למדים כיצד נער ונערה מתמודדים עם סיטואציות כאלה בתקופה שכזו.

דרך עיניה של סקאוט אני מבינים את האופי של אותה תקופה ואת טיב האנשים, לומדים להכיר את ההתנהגויות בחברה של שנות ה30, את ההבדלים בין הגזעים והמעמדות וכיצד הכל ברור - גם אם ״הכושי״ לא אשם - נאשים אותו כי בשביל זה ובשביל לקטוף לנו את הכותנה הוא קיים! הקריאה בספר היא מאד רגישה ונפיצה, כמעט כל הספר הייתי על קוצים (וקראתי אותו תוך כדי נסיעה באוטובוס אז תחשבו איך הרגשתי…) ורק רציתי לצעוק ולהעיר את אותם אנשים מהחלום הרע שהם חיים בו. לצערי הרב, הספר הזה מתאר באופן פשוט אך מדויק את הזמנים החשוכים בהם האפליה בין ״לבנים״ ו״שחורים״ הייתה בעינה וכה מורגשת ויומיומית.

במהלך כל הקריאה בספר השלכתי את עצמי לסיפורו של סטיבן קינג - ׳גרין מייל׳, הסיפורים מאד דומים ושניהם מעבירים בדיוק את הנקודה שהסופרים רצו להעביר וזה כל כך יפה ומרגש וכואב ומשפיל ומרגיז וזה מבחינתי מה שעושה את הספר הזה לכל כך טוב ומרגש!
ממליצה בהחלט ואפילו מצטרפת לקריאת כל שאר הקוראים ואומר שזהו ספר חובה לכל חובב ספרים באשר הוא וגם לאלו שלא.

ספר מקסים ואיכותי.
הסיפור מסופר מנקודת מבטה של לואיז פינץ' (סקאוט) בת השמונה,
אביה אטיקוס פינץ' עורך דין שמונה על ידי בית המשפט לייצג בחור אפרו אמריקאי המואשם באונס של בחורה לבנה,
בעיירה מייקום, אלבמה, ארה"ב. הזמן הוא שנות ה 30 המוקדמות, שנות השפל הכלכלי הגדול בארה"ב.
ברור לכולם שהבחור חף מפשע והוא מואשם בגלל צבע עורו.
לואיז, אחיה ג'ם וחברם דיל אהבו לשחק ולבצע תעלולים ילדותיים כיאה לגילם,
עבודתו של האב כמייצג בחור אפרו אמריקאי גורמת להם ולכל המשפחה להסתבכויות ולניכור מהסביבה.
זה לא מרתיע את האב אטיקוס פינץ' שהוא אדם הגון מאוד ובעל ערכים ומנחיל זאת לילדיו.
מומלץ בחום.

לפני שנים לא מעטות ראיתי את הסרט, סרט נהדר בשחור לבן ומשחקו הנהדר של גרגורי פק. ראיתי אותו יותר מפעם אחת.
רק עכשיו התפניתי ושאלתי את הספר מהבן שלי.
ספר פשוט נהדר, ממש, אבל ממש כיפי, וכל הסופרלטיבים מגיעים בצדק.
לעומת הספרים האחרונים שקראתי, שהיו לא רעים, אך לא מעט "סוחטי דמעות", הספר הזה הצחיק אותי לא מעט
לחשוב על כך שהוא מסופר מנקודת מבטה של ילדה - עם דמיון מפותח ואינטיליגנציה מפותחים להפליא - בגיל שש עד שמונה. בעיירה דרומית שכוכת אל באלבמה שבארצות הברית.
שוב ממליץ בחום ובלי מרכאות.