איש אחד הגיע לגיל מאה, וכששאלו אותו לסיבה, איך הגיע לאריכות ימים כזאת הוא סיפר בשבח השגרה. "כל יום, כבר חמישים שנה, שאני קם באותה שעה, אוכל את אותה ארוחת בוקר, הולך לשחות באותה בריכה, חוזר לאותו בית". בטח, השלים את הסיפור הקולגה שלי זאב. הוא מת כבר חמישים שנה, למה הוא צריך עוד למות. אני חושבת שכל ספר של מורקמי גורם לי לחזור לסיפור הזה של זאב, וזאת אף על פי שאני חובבת גדולה של ימי שגרה.
צקורו טזאקו הוא איש בן שלושים ושש, רווק וחסר ילדים, חי בטוקיו רחוק מאימו ומאחותו. הוא הגשים את חלום ילדותו ועובד כמהנדס רכבות ומתכנן תחנות רכבת. הבילוי הגדול שלו הוא לשבת בתחנת רכבת ולצפות בנוסעים הבאים וההולכים, אבל לרוב לא להצטרף אליהם אלא רק לצפות במעשיהם. גם כשהוא מגיע לארץ רחוקה מה שמעניין אותו זו תחנת הרכבת עם אותן הרגלים ואותה תצפית בנוסעים ואותה כריזה ברמקולים, גם אם היא נאמרת בשפה שאינו מבין. הייתם קורים לצקורו איש אפור, אבל גם אפור הוא צבע ויש לו גוונים, ואילו צקורו הוא חסר צבע.
שקוף או לא, צקורו הוא איש יציב ומבוסס בעל הרגלים קבועים, והוא פוטנציאל זוגיות טוב עבור סארה חברתו. ככה לפחות הוא חושב. אלא שלאחר כמה פגישות היא מספרת לו שהיא מרגישה שהוא תקוע, והוא מספר לה סיפור שקרה כמעט עשרים שנה קודם לכן, בתיכון. הם היו "חבו". חשבתי שרק בישראל יש "חבו" כאלה אבל מסתבר שאני טועה. בכל מקרה הם היו חמישה יחד, שלושה בנים ושתי בנות שעשו הכל יחד. הוא היה אמנם קצת יוצא דופן משום שלכולם מלבדו היו שמות שקשורים לצבע ועל כן הוא היה "צקורו חסר הצבע", וזו עדיין לא היתה בעיה. אלא שפתאום בלי סיבה כל הארבעה ניתקו ממנו קשר. צקורו לא קיבל את זה בקלות, למעשה הוא ביקש את נפשו למות ובמשך כחצי שנה היה בדיכאון כבד, אלא שאחר כך הוא התאושש ממנו, הלך ללמוד הנדסת רכבות ובנה את חייו. סארה מקשיבה רוב קשב, ובמקום לייעץ לו ללכת לפסיכולוג או פסיכאטר ולהסיר את התקיעות, היא עושה אוסינט בסיסי, מוסרת לו את מיקומם וכתובתם של ארבעת החברים ואומרת לצקורו שתשמח להמשיך את הקשר איתו רק אחרי שיבקר את חבריו ויפתור את הסוגיה שתוקעת את חייו.
וכך הוא נוסע לנגויה הולדתו ואחר כך לפינלנד לעיירה ליד הלסינקי. מגלה את חבריו והם בעלי משפחות, מוכר בסוכנות מכוניות יוקרה, בעל עסק שמאמן עובדים לצייתנות, ואמנית קרמיקה. בניגוד לצקורו איש מהם לא עוסק במה שחשב שיעשה בתיכון. הוא שומע פנים שונות של אותו הסיפור ומתפייס ככל האפשר. כל זה הוא עושה תוך שיוויון נפש כלפי חוץ, שגרת בישולים, כביסות, יחד עם חלומות סוריאליסטיים ומיניים בדרך המורקמית, פגישות מוזרות וסיפורים בתוך סיפורים. והסוף ... הוא סוף. לדעתי אי אפשר היה לסיים אחרת.
זה סיפור אפור על איש שקוף, עם המון מאפיינים מורקמיים. בודד מאוד, מלא שגרות, מוזיקה מערבית אבל אווירה יפנית ודכדוך שולט. למה אהבתי אותו ואילו את סטונר האדיש ויער נורווגי הדכאוני תיעבתי? אין לי מושג. לא יודעת להגיד, אבל בעיני הסיפור הקצר הזה מלא תקווה שקשה קצת למצוא במורקמי האחרים, וקראתי את רובם. אולי כי חיבבתי את האיש הזה הצופה מהצד, המכין פלטפורמה לנסיעה חלקה וטובה ובטוחה, אבל מעולם לא נוסע בעצמו ברכבות האלה שאת מסלוליהן הוא מתכנן במקצוענות ובשקדנות מרובה., האיש שגם בהלסינקי לא מצליח למצוא מה לעשות מלבד לחפש תחנת רכבת ולוח נסיעות. קשה להבין לפעמים, אבל חיבבתי מאוד על אף השם וכריכת הספר שאינם מושכים בעליל.