ביקורת ספרותית על צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו מאת הרוקי מורקמי
ספר טוב

---

הספר מתחיל עם עוד דמות מורקמית טיפוסית , סטודנט בן 20 שחושב על המוות ושוקל לקרב את קיצו ובינתיים מתנהל באדישות בעולם חסר צבע של כביסות , אוכל ופעולות יום יום פשוטות והתחלתי לחשוב שאולי הסדק שהתחיל אצלי ב- 84Q1 מתחיל להתרחב וזה נפנוף אחרון לשלום ביני לבין מורקמי למרות שהוא אהוב עלי מאוד.
יש גם משהו בטון של הספר , בצורה שדברים מנוסחים , בצורה שפרקים מסתיימים כאילו הספר נכתב בהמשכים שהקשו עלי להתחבר לספר. אני תוהה אם זה קשור לתרגום של עינת קופר כיוון שכך גם הרגשתי ב 84Q1 או שמוראקמי שינה את טונו או שאולי נעשיתי חסין לקסם ואולי שלושתם. מלכתחילה תכננתי לקרוא אותו באנגלית כי אני יודע שמורקאמי מעורב בתרגום האנגלי אבל לא עמדתי בפיתוי המתורגם.
בהמשך מתאר מוראקמי את גיבורו כלוח חלק , בזה שאין לו מה להציע אבל יכול לקבל עליו כל דבר וגם זו תכונה די מובהקת של גיבורים מוראקמים . הם נותנים לעלילה להוביל אותם למקומות הזויים ולחוות דברים שאנשים אחרים היו מתנגדים להם ו\או נרתעים בהתמסרות כמעט מוחלטת. סוג של הוביטים. זה מורגש בעיקר בלרקוד לרקוד לרקוד ובציפור המכאנית.
לשמחתי ככל שהמשכתי בספר גיליתי שהקסם לא פג והערסול התנודתי הקל שאני מוצא בספרים של מורקאמי החל להשפיע עלי ולמשוך אותי לתוך עולמו של טזאקי.
אבל מוראקמי עושה משהו שונה בספר הזה וזו תחושה שלי ויתכן כי היא אינה מבוססת על עובדות ואולי אפילו אינה נכונה:
קודם כל זה אחד מהספרים היותר קוהרנטים של מורקמי עם קו עלילה אחד וברור עד כמה שמורקמי יכול להיות קוהרנטי ( ספר נוסף שאני מחשיב בקבוצה הזאת הוא יער נורווגי ). למרות שהסיפור די פשוט הייתה לי הרגשה שהוא משתמש בספר כסוג של סיכום ביניים או יותר נכון בגיבור חסר הצבע שלו כסיכום ( ביניים או לא ) לדמויות קודמות שלו. אני מרגיש זאת כי הוא מסביר אותו. הוא מסביר למה הוא מגיע לאובדנות הזאת ומאוחר יותר הוא מעמת אותו גם עם תיאורית הכלי החלק ומראה לו מדוע הוא אינו כלי חלק. בנוסף למרות שבתחילה צקורו נראה כדמות פאסיבית הוא בסופו של דבר הופך להיות דמות אקטיבית עם רצונות ברורים.
יש המון ניואנסים ונושאים בספר הקצר הזה שדיברו אלי ונגעו בי וזה חלק מהקסם המורקמי. הוא כותב על חיים מאוד יפניים ונוגע ביחסים ורגשות אוניברסליים.
הספר הזה הוא על הצבעים שאנחנו צובעים את עצמbו ועד כמה אנחנו נותנים לסביבה לקבוע את הצבעים בהם נשתמש או יותר נכון עד כמה אנחנו נותנים לצבעים שאנחנו חושבים שהסביבה נותנת לנו לצבוע עצמנו.
אחד הדברים היפים והמדוייקים ( מבחינתי ) שמורקמי כותב בספר מתאר שהכאב האמיתי בפרידה אינו לראות את בן\בת הזוג עם מישהו אחר אלא לראות אותם מאושרים עם אחר כפי שמעולם לא היו איתכם.
הערה לגבי העטיפה: העטיפות של הספר בבאנגלית מינימליסטיות ויפות. גם בארץ בדרך כלל נקטו בגישה המינימליסטית שעובדת נהדר עם הספרים של מורקמי. לטעמי, עטיפת הספר הזה בעיברית ,אולי מדגישה את חוסר הצבע אבל מאוד לא מזמינה לקרוא.
זה לא הספר הכי הטוב ביותר של מורקמי שקראתי אבל הוא ספר טוב ויפה והוא חגיגה מוראקמית והוא נשאר איתי גם כמה ימים אחרי שסיימתי. מורקאמי בהחלט נשאר בחמישיה הפותחת.
מומלץ עם כוסית ויסקי ליד.

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו