אהבתי את ההתחלה, והיו כאן כמה דברים שאני כנראה אחשוב עליהם בעתיד, אבל בסופו של דבר התחושות שלי כלפי הספר הן לא חזקות במיוחד.
הכתיבה של מורקמי נהדרת, אבל לפעמים הדמויות מדברות על דברים ואני לא מבינה, כאילו, פילוסופי מדי, הדיאלוגים היו קצת כאילו הם מתרחשים בראש של אותו אדם ולא בין אנשים שונים.
החלטתי לקרוא אותו אחרי שקראתי את "סופר כמקצוע", כי העלילה שלו נשמעה לי מעניינת.
וזה אכן היה מעניין, אבל קצת אפל ומבלבל.
המניע של הסיפור מבחינת הקורא לדעתי הוא פשוט הדמות, אם הדמות לא מעניינת את הקורא במיוחד, לדעתי קשה להתחבר לספר.
אז העלילה היא כזאת, צקורו בן 36 והוא מכיר בחורה שהוא מרגיש דברים רציניים כלפיה, בשם סארה.
הוא מספר לה על קבוצת חברים שהוא היה חלק ממנה בתיכון, ועד כמה זה היה מיוחד, ואיך שיום אחד בלי להעניק לו שום הסבר, הם הודיעו לו שהם לא רוצים קשר איתו יותר.
היא מעודדת אותו לחפש אותם ולהיפגש איתם, ולשאול למה הם חתכו אותו ככה מהקבוצה.
עברו מאז 16 שנה, וצקורו מבין שכנראה משהו לא נפתר אצלו שם, ולכן הוא מסכים לצאת למסע הזה.
אני לא אוהבת ספרים שהסוף שלהם מרגיש מבלבל, פתוח, ושאני מרגישה כאילו פיספסתי את מהות הסיפור כי הגעתי לסוף ואני נשארת עם השאלה: "אוקיי אבל מה הייתה הפואנטה?"
קראתי את הספר מאוד לאט, כן הייתי סקרנית לגלות, אבל כשגיליתי זה לא סיפק בי שום דבר מיוחד.
אני מבינה שעבור הדמות הגילוי היה משמעותי, אבל לא הצלחתי באמת להתחבר ולהבין איך זה מרגיש עבורו לגלות סוף סוף מה קרה.
יש פה דברים שאני אחשוב עליהם בעתיד, בעיקר הדברים המטאפיזיים, הלא מוסברים, הלא פתורים, וכאלה שאי אפשר להסביר עם היגיון.
זה מזכיר לי שהייתה פה שיחה בין שתי דמויות על היגיון, וצר לי, אבל כנראה שלא מספיק התחברתי, והרגשתי שהנושא מבקש ממני להפעיל יותר מדי אנרגיה מנטלית כדי להבין אותם - אז אני לא זוכרת מה הם אמרו, כי בקושי הבנתי אותם.
אני מניחה שהספר הזה מתאים לאנשים שאוהבים ספרים איטיים ומעוררי מחשבה, על נפש האדם.
לי באופן אישי הדרך שבה דברים נוסחו הייתה לי מאוד מעורפלת ולא ברורה.
אני תוהה אם צקורו על הספקטרום.
לא היה כתוב בשום שלב דבר כזה, אבל היה עמוד שלם בספר שתיאר דברים על צקורו, ומהתיאור זה היה נשמע שהוא על הרצף.
אני באופן אישי לא החלטתי מה אני חושבת, כי מעבר לעמוד הזה שתיאר את הרגישות של צקורו לדברים מסוימים, לא היה עוד שלב במהלך הספר שבו חשבתי שצקורו על הרצף.
וזהו.
היה לי בסדר.
לא הכי מהנה, לעיתים מעניין, לרוב מבלבל, אבל ללא ספק לקחתי מכאן משהו.














