ביקורת ספרותית על יער נורווגי מאת הרוקי מורקמי
ספר מעולה

---

אני מודה, מודה, מודה...
מודה לכל האנשים הטובים שהפצירו בי לקרוא עוד משהו ממורקמי ולא להתייאש ממנו אחרי שתי נפילות. וכמה אני שמח שבחרתי באופן אקראי לגמרי דווקא את הספר הזה. עד "יער נורווגי" לא הבנתי ממה ההתלהבות. רומן ההתבגרות הזה גרם לי להבין בדיוק למה מורקמי הוא סופר גדול. גם אם היה כותב רק אותו, או לחלופין כל ספריו פרט לזה לא שווים את הנייר שהודפסו עליו, "יער" מספיק על מנת להכניסו לרשימת הגדולים שבאשפי הספרות המודרניים. כן, הוא טוב עד כדי כך.

ווטנבֶה – הגיבור הראשי הוא סטדנט צעיר בטוקיו של סוף שנות ה-60 שחי במעונות עם כללים נוקשים. המעונות הם לבנים בלבד ומנהלים אותם אנשים מהדור הקודם . הוא לא אדם "נורמלי" כשם שכל גיבורי הרומן הזה הם מיוחדים ולא שגרתיים. יש מעט מאוד סדר בחייו ובראשו, רגשותיו מבולבלים והוא מנסה להתמודד עם הקיום בעיר הגדולה על ידי שוטטות בין ברים, יצירת קשרים מיניים מזדמנים, כשהוא נגרר אחר חבר דומיננטי וצורך כמויות מסחריות של אלכוהול.

הוא מתמודד עם אובדן של חבר יקר מהילדות ומתאהב בידידתו שהייתה בת זוגו של אותו החבר- נאוקו. כשהוא מפתח את הקשר עם נאוקו הרגישה והפגיעה נפשית, הוא מנסה לסייע לה, להושיט לה יד, תוך שהוא מתמודד עם השדים של עצמו. מבלי להבין זאת, בהיותו עושה מאמצים להושיעה, הוא למעשה מחפש מזור עבור נפשו שלו.

הגיבור הראשי אינו מצטיין בלוליינות מילולית גם לא נראה או מתנהג כדון ז'ואן, אך הוא אהוב על הבריות. יש משהו בכנות והשקט שלו שגורם לאנשים משני המינים לחפש את קרבתו. כל הדמויות שהוא נמצא איתן בקשר משמעותי בספר, פגועות בדרך זו או אחרת מהחיים האלה, והוא ביכולת ההזדהות השקטה שלו מצליח להכיל אותם, להבינם, לסעוד את נפשם בדרכו הייחודית.

במקביל, לכל אחת מהדמויות האלה, יש תפקיד התורם לדרך בה אישיותו של ווטנבֶה מתבגרת ומתעצבת. נאגסאבה למשל, החבר הדומיננטי שלו, איש מלא חיים ובטחון למראית עין, אך בעצם מנסה להימלט מעצמו, עוזר לווטנבה לגלות את רוחב האופקים, את האפשרויות של שבירת המוסכמות, את המציאותיות הקרה של החיים בעולם הזה, שלא מרחם על אף אחד.

דמותה של מידורי, הבחורה התוססת היא המדהימה ביותר בספר, בעיניי. יצר החיים שלה, הצבעוניות שלה, היצריות שלה המשולבות ביכולת ההקרבה העצמית שלה, מתווה את דרכו של הגיבור אל האור, אל החיים. הסצנה שווטנבֶה נותר לבדו עם אביה הגוסס של מידורי היא מכוננת ואחת העוצמתיות בספר מבחינת המשמעות שלה.

זהו רומן על גיבוש האישיות, על חניכה וכניסה לחיים, על הבנת העולם הזה אחרי ייסורים וחיפוש עצמי. רבים מאיתנו לא עוברים את התהליך הזה כראוי אף פעם ויש לכך השלכות על המשך קיומנו. הוא נוגע בסוגיות רבות ועדינות כמו התמודדות עם מוות והשאיפה לחיים , אהבה מייאשת לאדם המתענה נפשית, מבחן בחברות, אהבה נכזבת ותקוות מרוסקות, מיניות, השוני והפערים בין הדורות . בו בזמן הוא מלא ציפייה ורוח נעורים. הקריאה בו יכולה להיראות מוזרה ושונה תחילה. אחרי הכול, מדובר בסופר יפני שכותב על דמויות יפניות. אגב כך מתאפשרת לנו הצצה על התרבות של הארץ המיוחדת הזאת ואנשיה, בייחוד באותן השנים, בהן חלו תמורות כה רבות. אך עד מהרה מתגלים היופי האוניברסלי שלו דרך הכתיבה המופתית, העומק, המשמעות והעוצמות שבו.

למרות התמקדותו בנושאים לא פשוטים (לרבות אובדנות שיש לה כנראה שורשים עמוקים במסורת היפנית החל מהחרקירי, דרך הקמיקזה ועד לימינו אנו) הוא אופטימי ומשרה אווירה מבטיחה וחיובית. יש בו גם לא מעט עיסוק בספרים ומוסיקה - ממש שמעתי בראש את המנגינות של הביטלס ואת הג'אז הנמרץ של ג'ון קולטריין.

'יער נורווגי' נמצא בתככי כל אחד מאיתנו. אפשר לאבד שם את עצמנו ולעולם ולא למצוא את השביל הנכון. אך בזה היער גם טמונות פתרונות לרבות מהקושיות, תשובות ללא מעט שאלות ואנו יכולים לחקור בו כל פינה נסתרת של נפשנו... רק אם נעבור בו באומץ נמצא באמת את הדרך הייחודית לנו.

יש לי עוד המון מה לומר הן על הספר עצמו והן על כל אחת מן הדמויות שבו, אך אסתפק בכך.

חבל שלא קראתי אתו לפני שנים רבות... ספר מדהים ומומלץ בחום לבני ובנות כל הגילאים, במיוחד לצעירים.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על יער נורווגי