ביקורת ספרותית על יער נורווגי מאת הרוקי מורקמי

---

אימו של חברי הטוב ביותר שכבה על ערש דווי. גרנו בחדרים סמוכים ב"בית החייל" בתל אביב ושירתנו באותו הבסיס. הוא קיבל שחרור מהצבא ונסע ללוות אותה בימיה האחרונים. נשארתי לבד. היה חורף. המוות עטף אותי מכל מיני עברים: סבא שלי, אבא של חברה טובה מהקומונה, חייל מהיחידה. זו הייתה השנה הראשונה שלי בצבא, עוד לא התרגלתי למדים. קראתי את "יער נורווגי" בלילות, בחדר העמוס מיטות, מוקף בנחירות השותפים.

אנחנו נפגשים עם ספרים בכל מיני דרכים. קריאה דומה לחלימה. מן הצד רואים רק עצימת עיניים, רק רפרוף על דף. אבל מהו החלום שחולם הקורא? האם הוא ישן עמוק, או שבחלום מתערבים גם קולות חיצוניים? לפעמים מפגש עם ספר הוא רק לחיצת יד. לפעמים שיחה קרובה. ולפעמים חיי הקורא והספר נהפכים לאחד. המפגש שלי עם "יער נורווגי" היה טוטאלי, אולי בזכות צירוף המקרים הפלאי שבעובדה, שקו האירועים של חיי השתרג בקו העלילה של גיבור הספר, והקביל לו ביותר מנקודה אחת.

הגיבור, טורו וואטנבה, הוא סטודנט לתיאטרון באוניברסיטה סוג ב' בטוקיו, הפועלת כמעין פנימייה אפרורית לבנים. חיי הסטודנטים סוערים, אך וואטנבה מעביר את הזמן בקריאה, מנותק מכל התרחשות. כשראשו אפוף ויחסיו עם סביבתו אילמים, הוא מנסה לנתק מן העולם, מתוך בחירה, גם את ליבו, אך ללא הועיל. מפגש מקרי עם נאוקו, בת זוגתו לשעבר של חברו המנוח, מפר את האיזון המדומה. דרך סיפור האהבה של השניים מורכב פסיפס של מערכות יחסים בין צעירים יפנים, המנסים לגשר בין היסוד המופנם באישיותם ובין הקריאה מן החוץ להתבגר: להיחשף, להתאהב, אך גם אולי להיפגע.

כנראה שקריאת הספר "תפסה" אותי ברגע דומה של התבגרות בחיי הנפשיים. המפגש עם המוות שהיה עבורי זר, עובד בזכות "יער נורווגי" לכדי פרספקטיבה חדשה ועשירה יותר על הקיום. החיים נעשו מורכבים, ובתוך כך הספר היווה מעין דגם אחר משהכרתי למיפוי מיקומם של הדברים. היה הרבה חדש. תל אביב, הצבא, מערכות יחסים – הכול היה כמו טבול באווירה המסתורית של טוקיו של מורקמי, שנות השישים. עיר שנקרעת בין נאיביות לגסות, בין מזרח למערב, בין החלום לחיים.

אני לא מגזים: התחושה היא כאילו נוסף עוד רובד לעולם שבו חייתי, רובד מוכר מעולם זר ומלוכסן. יותר מפרטי העלילה נותר בי ניחוח, אולי ריח שאריות הטרפנטין בציור של מורקמי, על הכאב והיופי המשמשים בו בערבוביה מרהיבה של צבעים. תל אביב הפכה לטוקיו ויער ירושלים מזכיר לי את היערות מעל לקיוטו, בהרים. אני לא הייתי שם. אבל "שם" אולי היה אצלי. כך או כך אנחנו מאוחדים.

» ביקורות נוספות של עידו
» ביקורות נוספות על יער נורווגי