את הספר הזה לקחתי מערימת עותקי הקריאה לפני יותר מחצי שנה, כשעוד עבדתי בסטימצקי במשרת סטודנט. אתמול, אחרי שהתחבטתי עם אותו הספר כבר יותר מחודשיים, החלטתי לוותר עליו כרגע ולהמשיך הלאה, לספר אחר מאחד המדפים העמוסים לעייפה בספרים שהכנסתי הביתה בשנים האחרונות ועדיין לא קראתי. נפל הפור ו"שנת המנוחה והמרגוע שלי" נשלף מהמדף, וכך צללתי ללילה ללא שינה וצלחתי את כולו.
בעיקרון, הספר הזה מדכא, אבל בניגוד להיגיון הבריא, קשה להוריד אותו מהיד ולעצור את רצף הקריאה. אולי זה בגלל שבנוסף להיותו מדכא, הוא מרענן - הפוך לגמרי מאיך שהmale gaze מדמה דיכאון נשי. מסופר מנקודת מבטה של צעירה בת 26 שכביכול יש לה הכול - אבל אין לה כלום.
הגיבורה האלמונית חיה במנהטן של תחילת שנות האלפיים. היא בלב ההתרחשות, היא יפה כמו מלאכית של ויקטוריה'ס סיקרט, עשירה, ואפילו משכילה - ועדיין, אין לה כלום. רוב הספר מתאר את שיחותיה עם חברתה היחידה, רווה, שרובן נסובות סביב קנאתה הגדולה של רווה בגיבורה. רווה היא בולימית, פרובינציאלית, גותית-לשעבר, שמאמינה שלהיות מידה 0 וללבוש בגדי מעצבים (ולא חיקויים) יביאו לה אושר אמיתי, בדמות בעל וילדים. היא מסוג האנשים שקוראים את כל המגזינים ה"נכונים", מתעדכנים תדירות בספרות העזרה-העצמית החדשה, קוראים את הניו-יורקר כדי שיהיו להם נושאי שיחה פסאודו-אינטלקטואלים עם חבריה לעבודה, ועדיין לא מצליחים להשיג את מה שלגיבורה בא כל כך בטבעיות. שאר השיחות ביניהן נוגעות במערכות היחסים הלא-בריאות שלהן עם גברים מבוגרים ולא פנויים רגשית, בסרטים שהגיבורה צופה בהם בין תנומה לתנומה ובזוטות מחייה השטחיים של רווה.
הדרך שבה הגיבורה רואה את העולם מעניינת וקצת מדבקת. מסוג האנשים שלא הייתי רוצה לדבר איתם אך עדיין הייתי רוצה לדעת מה קורה בתוך הראש שלהם. היא חריפה ועולם הדימויים שלה עשיר, והיה מעניין לראות כיצד היא מקשרת יצירות מעולם האמנות, הקולנוע והספרות לאינטרקציות שגרתיות עם בני אדם בחיי היום-יום שלה.
כנראה אקרא גם את "איילין" בהמשך.

אני לא מצליחה להחליט כמה כוכבים לתת לספר הזה, אבל מן הראוי שאכתוב עליו משהו. מדובר בספר (הרציני) הראשון שקראתי בפחות מ-24 שעות, אחרי הכל.
הספר עוסק בגברת דושייקו. מאחר ודושייקו מכנה כל אדם וחפץ הנקרה בדרכה בכינוי מוזר, אקרא לה גם אני בכינוי, "מכשפה זקנה" (להלן: המכשפה).
המכשפה גרה במקום כה נידח עד שאין לו שם, אך שמות גם ככה לא חשובים בעולמה הפנימי והמשונה. המכשפה מתפרנסת משמירה על בתי הקיץ של אחרים, הננטשים מדי שנה בבוא החורף הפולני העז, ומלימוד אנגלית בבית הספר בכפר הסמוך בימי רביעי. המכשפה עוסקת בזמנה הפנוי, איך לא, באסטרולוגיה, ובתרגום שיריו של וויליאם בלייק (שנחשב גם הוא לתמהוני בקרב בני זמנו).
המכשפה טבעונית. למכשפה יש חיבור עמוק לבעלי החיים ולטבע. היא חשה כי היא שליחתם של החיות, ובזה לבני האדם הגורמים להן לסבל.
הסלידה מבני האדם המאפיינת אותה היא כזו המאפיינת, בדרך כלל, רק זקנים. זוהי לא אותה הסלידה המתפתחת בקרב בני-נוער, כי אלה עדיין נואשים לאישורם של אחרים, למרות שהם מעמידים פנים שלא כך הדבר. המכשפה סולדת בצורה מוחלטת ממוסדות השלטון, ממוסדות הדת, מהקונפורמיות, מהקולקטיביזם. המכשפה מקיפה את עצמה ב"אאוטסיידרים" כמוה, או במילותיה שלה, אנשים שאינם מועילים לחברה. אבל מדוע צריך הפרט להועיל לחברה? מי קבע מה מועיל ומה לא מועיל, מה טוב ומה לא טוב? למי מגיע להתקיים, ולמי לא?
רוב הספר מתרחש בתוך ראשה ועולמה הפנימי של המכשפה, ואלו הן רק חלק מתהיותיה. עיסוקה הרב באסטרולוגיה ובטבעונות קצת הלאה אותי, אבל המשכתי בקריאה, כי הכניסה למוחה ולעולמה של המכשפה די ממכרת.
בשורה התחתונה, מי שמצפה למותחן א לה באלאדצ'י ודומיו, שיקרא ספר אחר. זה ספר שבמקרה, מדי פעם, יש בו רצח וגוויות, אך מתח אין בו, וסופו, בניגוד למותחנים קלאסיים, לא משנה במיוחד. הסוף אינו העיקר. אם הייתי צריכה לתאר אותו ממש בכמה מילים, הייתי קוראת לו ה"פייט-קלאב" של הזקנות התמהוניות. וכלל לא הייתי קונה אותו לכל יקיריי, כפי שהומלץ בסקירה אחרת. פייט-קלאב של זקנות תמהוניות זה ממש לא לכל אחד.

רק כשסיימתי לקרוא את הספר הבנתי שהאדם על הכריכה זה הקורא. אלוהים, כמה גלילי נייר טואלט נגמרו לי במהלך הקריאה...
הקריאה בספר הזה מרגישה כמו פגיעה עצמית. כל עמוד מרגיש כמו עוד חתך, ישר בלב. הרבה פעמים צריכים לעצור את הקריאה בשיא העלילה כדי להירגע קצת.
לפני שנתיים-שלוש כתבתי פה ש"בית הבובות" של ק צטניק הוא הספר הכי קשה שקראתי בחיים. למי שלא מכיר - הספר מדבר על נערות יהודיות שאולצו להיות זונות של חיילי SS בשואה. ועדיין, איאלץ לקחת מ"בית הבובות" את הכבוד, כי "חיים קטנים" איכשהו הצליח להיות יותר קשה עבורי.
אני מרגישה שחלק מהביקורות שקראתי כאן על הספר הזה גרמו לי לצפות לספר טראגי-בשקל, צפוי, נחמד אבל לא משהו מיוחד...3-4 כוכבים. איך טעיתי...לא נשאבתי והתרגשתי ככה מספר כבר שנים.
העלילה מתמקדת בג'וד, ווילם, ג'יי-בי ומלקולם, חברים מהמעונות בקולג'. הספר סוקר את חייהם מגיל 18 עד גיל 50+, עם קפיצות לילדות פה ושם. עיקר העלילה סובבת סביב ג'וד, עורך דין צעיר שעבר לניו יורק בעקבות חבריו, לאחר שחי חיים קשים להחריד.
יכול להיות שהמקרים שהפכו את חייו של הדמות הראשית לטראגיים, אכן "צפויים" כפי שנאמר בביקורות פה. אבל המקרים שקרו לו הם לא העיקר בעיניי. העיקר הוא ההתמודדות שלו עם הטראומה בהווה, ההתמודדות של קבוצת חברים שלמה אשר חיה את חייה הבוגרים בצל טראומה שג'וד כלל לא מדבר עליה, אך היא נוכחת ועוד איך. ההליכה על קליפות ביצים, הביקורים התכופים בבית החולים. האהבה שהוא מקבל בהווה אך לא מסוגל לקבלה באמת לאחר ההתעללות הקשה שחווה בעבר. חוסר התקווה. ההבנה של הקורא, שסוף טוב הוא לא יקבל פה, כי לא תמיד ניתן להשתקם, אהבה לא תמיד מספיקה, החיים לא תמיד ממשיכים.

עכשיו הגעתם לחלק עם הספויילרים.

השלב שבו התחלתי לבכות היה רק ב-70 העמודים האחרונים, במוות של ווילם. המחשבה על ג'וד לבד, אחרי כל השנים עם ווילם, היתה מה ששבר אותי סופית. לא הצלחתי לקרוא מבעד לדמעות את תיאור ימי האבל של ג'וד. ההתאבדות של ג'וד אולי היתה צפויה, אבל לא ציפיתי שככה היא תקרה, שתקרה אחרי אירוע שכזה. אולי בכיתי רק בחלק הזה כי הוא היה החלק שלאדם הסביר, שעבר ילדות סבירה, הכי קל להזדהות איתו. אבל זו תחושה שכולנו מכירים.
ואולי בכיתי כי כבר חשבתי שג'וד באמת זוכה ל"שנים המאושרות" שלו. אולי בסוף השיקום יצליח, והוא ווילם יגדלו עגבניות בבית הכפרי שלהם ויזדקנו יחד...אבל זה לא קרה. במקום, קיבלנו ספר עצוב עם סוף עצוב, וקימה ביום המחרת עם עיניים נפוחות מבכי.

לפני חודש-חודשיים בלימודים, מישהי סיפרה על פרידה שטלטלה אותה. היא אמרה שלדעתה חשוב ללמוד להיות לבד ובחיים לא לאבד את תחושת העצמי שלך.
מיד סיפרתי לכל הבנות שהיו בשיעור על הסיפור מ"גברים ללא נשים" בו אחת הדמויות אומרת שלדעתה, חשוב לשרוד קצת לבד, ללא זוגיות, כשאנחנו צעירים. ככל שעץ שורד יותר חורפים קשים, לבד, טבעות הגדילה שלו מתהדקות. אולי גם לבני אדם יש טבעות גדילה.
הבנות כל כך התלהבו מהסיפור, שיום אחרי זה חזרו וביקשו שאספר אותו שוב. ואכן, אני מבינה את ההתלהבות שלהן מהסיפור. יש בספר כל מיני מסרים וחוויות שכמעט כל אדם יוכל להזדהות איתן.
האמת שאישית, אני בכלל לא במקום הזה. אני בזוגיות כבר כמה שנים, ותחושות הבדידות ושברון הלב שהספר מתאר כבר כמעט זרות לי (תדפקו על השולחן כשאתם קוראים את השורה הזו). אבל, הוא בכל זאת הצליח להיכנס לי ללב, די בקלות. אולי כל דבר שמורקמי יכתוב (חוץ מ"דרומית לגבול, מערבית לשמש") יצליח להיכנס לי ללב בקלות.
יש משהו מיוחד ביחסים בין גברים לבין נשים, משהו שמורקמי הצליח לשים בדיוק עליו את האצבע ולהפוך אותו למקבץ סיפורים, שכל אחד מהם ייחודי בדרכו, אך כולם מעלים פחות או יותר את אותן התחושות. הקסם שלו, לדעתי, הוא שהוא גורם לקוראים להיכנס לעולם הדמיוני שהוא טווה. לשבועות אחדים הרגשתי את טבעות הגדילה שלי, הרגשתי צמדאי, הרגשתי גוססת מאהבה. זה כל הקסם.
אולי זר לא יבין זאת, אולי לצופה מהצד חלק מהסיפורים האלה ייראו כמו נונסנס משונה, אבל קוראי מורקמי ותיקים בודאות יבינו את הקסם שב"גברים ללא נשים".

שמעו, נשמות יקרות!
לא יכולתי ליפול על ספר גרוע יותר מזה בתקופת מבחנים. כשאני אומרת "גרוע" אני מתכוונת ל"מזיק לציונים שלי".
הספר התגלגל אליי בשבוע הספר של 2020, אבל כמובן שחיכיתי לעיתוי הגרוע ביותר לקרוא אתו, והוא לא אכזב אותי.
דרך עיניו של גרישה, נשמה מתגלגלת בת כ-400 שנה, רועי חן מפליא לתאר את התקופות האפורות והבוציות ביותר בהיסטוריה בצורה צבעונית וסוחפת.
אני חייבת להודות שבהתחלה לא עפתי על גרישה. המוזרות שלו היתה יותר מדי בשבילי. בן אדם בסך הכל חיפש קצת אסקפיזם מדיני נזיקין, והוא מקבל במקום זה דיכאון קיומי של סבתא פולנייה.
אבל, הפלא ופלא, גץ, גלגולו הראשון של גרישה, הצליח להיכנס לי ללב, ובעקבותיו גם גדליה וג'ימול, הגלגולים הבאים בתור.
בשלב מסוים כבר אפשר להזדהות עם הציניות המרירה של גרישה, ואפילו לחבב אותו. וכי איזו זכות יש לי לבקר אותו? אם הייתי חיה 400 שנה, נשמה נודדת שלא מבינה מדוע היא ממשיכה להתגלגל, כנראה שהייתי יותר גרועה ממנו.
גרישה ונשמתו התאומה (גיטל, או גיילה, או גבריאל) ממשיכים להתגלגל ממאה למאה, ממדינה למדינה, ולמצוא אחד את השנייה. חיבורו המוזר לאישה שהיא ספק אחותו, ספק המאהבת שלו, אליה הוא ממשיך להשתוקק כ-400 שנה, מצד אחד מעורר רחמים ומצד שני מובן לחלוטין. הוא מאמין כי שניהם ממשיכים להתגלגל בעולם בגלל חטא שביצעו בילדותם, ולא מפסיק לשאול את ריבונו של עולם למה להעניש שני ילדים קטנים ותמימים ככה?
למרות שבלעתי את הספר בשלושה ימים, אתן לו 4 כוכבים ולא 5. הסוף וההתחלה קצת אכזבו אותי. אבל אל תטעו, מדובר בספר מרתק, כחול לבן, שאחזור אליו בוודאות ועלה על כל הציפיות שלי. אני סתם קטנונית לגבי דירוגים.
נסיים עם הציטוט שנחקק על אבן בבית החיים היהודי בונציה (על ידי גויים שלא שולטים טוב בעברית): "חבל חבלים, הכל חבל"

קראתי עכשיו את הספר שוב, אחרי חמש שנים, לכבוד זה שקעקעתי את הנער הקרוי עורב (האחד שמצוייר על הכריכה של מהדורת 2015, לא המהדורה הזאת) על הירך שלי בתור מתנת יום-הולדת מוקדמת. למה עשיתי את זה? ובכן, זה ספר ההתבגרות האולטימטיבי, ולאחר שקראתי (כמעט את) כל ספריו של מורקמי במשך כל שנות גיל ההתבגרות שלי זו הייצתה נראית כמו אחלה של דרך להתחיל את גיל 18. ואלוהים, כמה פספסתי בספר הזה כשקראתי אותו בגיל כזה צעיר (13).
קפקא-קון, או קפקא טאמורה הוא בן ה-15 החזק ביותר בעולם. הוא בורח מהבית השבור שלו בגיל 15, בלי מטרה מוגדרת, ניסיון בחיים או כסף רב. הוא עדיין תלמיד בחטיבת הביניים. מהרגע שהוא מגיע לטקמצו הוא עובר שורה של חוויות מוזרות. על קפקא-קון מוטלת קללה שאומרת שהוא יהרוג את אביו, ישכב עם אמו וישכב גם אחותו, כמו אדיפוס, רק עם תוספת. קפקא-קון מנסה בעצם לברוח מהנבואה הזו כל הספר, כי הוא "לא רוצה לחיות חיים שהוכתבו לו מראש" ושהפיתרון הוא, כמובן, לברוח (בסך הכל קורה לכל בן נוער סטנדרטי, לא?).
בנוסף למסע של קפקא-קון, אנחנו קוראים בו זמנית על נאקאטה-סאן, זקן פגוע ראש שחי על קצבת ביטוח לאומי ומנהל שיחות עם חתולים בזמנו הפנוי. הוא גם יוצא למסע, רק שבשלו יש פחות סקס והרהור במשמעות החיים ויותר גשם של דגים ושל עלוקות, אבנים שמדברות ורוצח חתולים שבונה חליל מנשמות.
יש אנשים שקשה להם עם האלגריות הסוריאליסטיות והמשונות לגמרי של מורקמי, אבל הן תמיד תורמות לעלילה והן אף פעם לא "סתמיות". כל הדמויות בספר נכנסות ללב של הקורא מאוד בקלות, ולכולן יש סיפור חיים משונה, אך קל מאוד להזדהות עם הרגשות שלהן.
הספר מתעסק הרבה בקשיי הזמן, האהבה והמרחב, ואיכשהו הופך עולמות וצירי זמן לדהבר שולי וסתמי, אבל בדרך מעניינת מאוד. הוא גם מראה את הנזקים של חיים שמתמקדים כל כולם בעבר ולא בהווה, עם כמה שהם נראים מכשפים ומסתוריים בהתחלה של הספר.
בעיניי זהו ספר ההתבגרות האולטימטיבי. אתם עדיין קוראים? לכו לחפש את אבן הכניסה במקום!

את הספר התחלתי לקרוא יום לפני יום הולדתי, ובחיי, לא יכולתי להעניק לעצמי מתנה יותר טובה מהטלטלה הרגשית והזכות המרתקת להציץ, באמצעות סיפורה של סאיורי, למנהגים יפנים נושנים בני מאות בשנים. לא, אפילו הספא שהייתי בו באותו היום לא השתווה לשעות השלמות שקראתי אותו לפני כן.
זה מדהים איך ארתור גולדן, גבר אמריקאי הצליח לתאר במדויק חיים של גיישה ביפן של שנות השלושים-ארבעים, וכמובן שהוא הצליח לעשות זאת רק באמצעות שנים של מחקר מעמיק, ועזרה מידידת משפחה שהייתה אחת מהגיישות החשובות ביותר ביפן של שנות השישים והשבעים.
אז מה בעצם כזה מושך בספר הזה? קודם כל, הוא גורם לנו להיסחף לעולם שבו אנשים מעירים לך על זה שיש לך המון מים או עץ באישיות, מעיינים באלמנך (כמו הורוסקופ, רק הרבה יותר מפורט) שלהם ומתייעצים עם מגד העתידות שלהם לפני ביצוע כל החלטה חשובה. עולם בו בנות 15, כאשר הן גיישות מתלמדות, מוכרות את בתוליהן למרבה במחיר במין טקס משונה הנקרא "מיזואגה", בו "הצלופח של הגבר מוצא את המערה של האישה בה אף צלופח אחר לא ביקר, ומסמן בה את ביתו" לפי דבריה של האחות הגדולה של סאיורי. לא, היא לא באמת אחותה, היא גיישה מבוגרת ש"אמצה" את סאיורי כ"אחותה" בעוד אחד מן הטקסים המשונים האלה. עולם בו גבר מחזיק אישה רק כדי שתדאג למשק הבית ותהיה צנועה, ופונה לגיישות מאהבות לסיפוק שאר צרכיו (תמורת תשלום סמלי של מימון כל הוצאותיהן של הגיישות). כך הוא נהייה ה"דאנה" שלהן, ושוב, כרוך טקס תה מוזר בתהליך.
מעבר להצצה לעולם הביזארי והמקסים הזה, אנו זוכים להצצה לעולמה של סאיורי, הילדה בעלת האישיות רבת-המים, והמורדות והעליות של חייה הארוכים. האנשים בגיון (רובע הגיישות של קיוטו) אשר נדהמים מיופייה של סאיורי תמיד נדהמים מעיניה האפורות, אשר ביפן נחשבות למראה חריג, כמובן. בתור בעלת עיניים אפורות בעצמי, אני קצת מקנאה בה על זה ששלה נחשבות מיוחדות בארצה, אבל פייר. בקיצור, עולמה של סאיורי, הילדה שיועדה להיות משרתת לאחר שזכתה לשנאתה של הצומומו, הגיישה המובילה באוקייה בה גרה סאיורי, ובסוף הצליחה בגדול למרות כל הקשיים. אותה הילדה שבגיל 9 קרעו מביתה לאחר שאביה מכר אותה, שחיה חיים אומללים בתור משרתת צנועה באוקייה, גדלה להיות אחת מהגיישות הגדולות בגיון. מאבקה של סאיורי ותקוותיה הגדולות מרתקות ומעוררות תקווה.
מעבר לזה, אנו זוכים להצצה לעולם של יפן בזמן מלחמת העולם השנייה. את השנים של מלחמת העולם השנייה היפנים חיו בגיא צלמוות. הרעב היה עצום, וכל אזרח חויב לעזור למדינה במאבק המלחמתי בדרך זו או אחרת. כל הגיישות, שהיו רגילות לחיי תפנוקים, לפתע נזרקות מרובעיהן ונאלצות לעבוד במפעלים שונים, בעוני, ורובן לא שורדות את המלחמה, כמובן. סאיורי שלנו כן שורדת אותה, ושבה לגיון, אף על פי שהיא כבר לא חייבת.
אם אפרט עוד מעבר למה שאמרתי כבר אגלה לכם פרטים ניכרים מהעלילה, אך לדעתי זו קריאת חובה. השילוב בין ההצצה לתרבות הגיישות היפנית המסורתית שכבר לא קיימת היום, לבין ההצצה לעולם בו נישואים הם תמיד חסרי אהבה, ונשים אשר רוצות לזכות בעצמאותן נאלצות לפתות גברים בעלי סמכות תמורת ממון כקריירה, מרתק.

הספר הזה, מעבר לזה שהוא מעולה, גם כתוב בפורמט מעניין. הוא מורכב כולו ממכתבים וקטעים מיומנה של המספרת, ביאטריס, ציירת אנגלייה נוצרייה במסעה בארץ הקודש, אשר מלווים בהערות של פסיכיאטר, כך שמההתחלה אנו יודעים קצת על סופו המר של מסעה של ביאטריס. היה לי מעניין לקרוא את הספר כתושבת הארץ, שכן ביקרתי ברוב המקומות שביאטריס מיטיבה לתאר, וכך יכולתי בעזרתה לדמיין את הלך הרוח במקומות המוכרים בארץ לפני מאה. מסעה מעלה תובנות וביקורת על החברה האנגלית הבוהמיינית והצבועה, לעומת החברה הפשוטה והמגוונת, אשר מורכבת בעיקר מאיכרים, הנמצאת בפלשתינה. ביאטריס נהנית לדבר עם תושבי המקום בכל מקום שהיא מגיעה אליו, ובכך לומדת על התרבות המקומית.

מעבר לגלוייה הצבעונית של פלשתינה הישנה שביאטריס מציירת לנו, דמותה ומשבריה הנלווים למסע מרתקים גם הם. ביאטריס היא דמות חריגה - אישה בשנות השלושים לחייה, בתולה, מתעקשת לשמור על עצמאותה, נרתעת מגברים, והכי גרוע - לסבית. הפסיכיאטר מאשים את החברה הלונדונית המושחתת בכך שאפשרה לביאטריס לפתח את הסטייה הזו, אשר גרמה למצבה. למרות "סטייתה", היא אדם מאמין, ובייחוד הטוהר של האם הבתולה ושל השושן הצחור קוסמים לה. מסעה בארץ הוא כביכול חיפוש אחר פרחי הארץ הקדושה המוזכרים בתנ"ך, אך הוא הופך להרבה יותר מזה.

הספר הזה שבר אותי. נתקלתי לפני שבוע בביקורת פה שאמרה על ספר כלשהו שהוא "הספר האחרון שמומלץ לקחת לים". הספר הזה הוא גם כזה.
"בית הבובות" נמצא ברשימת הקריאה שלי כבר כמעט שנתיים, מאז שגיליתי שהשם של "ג'וי דיוויז'ן" נלקח מהספר הזה. ג'וי דיוויז'ן, או "פלוגת החדווה" היא פלוגת נערות פיקטיבית בימי השואה אשר שמשה לצורכי ה"שעשועים" של החיילים הגרמנים הנאצים. זה ספר מאוד כבד, שלוקח המון אנרגייה נפשית, כמו המוזיקה של הלהקה שאימצה אותו, ג'וי דיוויז'ן. הוא כל כך כבד עד שאתמול, כמה שעות אחרי שסיימתי אותו, בזמן שנסעתי לחמשוש הביתה, פשוט התחלתי לבכות בהיסטריה. לקחו לי כמה שעות לעכל את זה, אבל פשוט איבדתי זמנית כל אמון בבני אדם. הסבל וההקרבה של דניאל ופאלה, הנערות אשר הספר מתמקד בהן, שברו אותי. התיאורים של ק. צטניק של הפלוגה, של הנערות בה ושל הזוועות שעברו היו כל כך ריאליסטיים שהספקתי לשכוח שזה אולי ספר שואה, אך הוא מדבר על מחנה שמעולם לא היה ולא נברא.
לא אמשיך להלל אותו, אך אוסיף רק שאמנם הוא כבד ומטלטל במיוחד, אך הוא לגמרי קריאת חובה.