“את אולגה טוקרצ'וק לא קוראים בנשימה אחת. אני למשל קראתי אותה מול הטלוויזיה בערבים, פרקים, פרקים לסירוגין. הרגשתי צורך שברקע יזמזמו קולות נוספים, כי איך שהוא הדממה, הכובד, לובן השלג ,האפלה, והקור המקפיא השורר בין הדפים, כאילו משכו אליהם הדהוד אחר, שונה, הדהוד של חיים אמתיים.
הסיפור הזה הזוי לגמרי, וגם הדמויות ממש לא כאלה שנפגש איתם בסופר, בקפה, או סתם ברחוב כי הם לא מסתובבים במקומות האלה. מקום הה”