ביקורת ספרותית על שנת המנוחה והמרגוע שלי - ספריה לעם #814 מאת אוטסה מושפג
ספר טוב

---

את הספר הזה לקחתי מערימת עותקי הקריאה לפני יותר מחצי שנה, כשעוד עבדתי בסטימצקי במשרת סטודנט. אתמול, אחרי שהתחבטתי עם אותו הספר כבר יותר מחודשיים, החלטתי לוותר עליו כרגע ולהמשיך הלאה, לספר אחר מאחד המדפים העמוסים לעייפה בספרים שהכנסתי הביתה בשנים האחרונות ועדיין לא קראתי. נפל הפור ו"שנת המנוחה והמרגוע שלי" נשלף מהמדף, וכך צללתי ללילה ללא שינה וצלחתי את כולו.
בעיקרון, הספר הזה מדכא, אבל בניגוד להיגיון הבריא, קשה להוריד אותו מהיד ולעצור את רצף הקריאה. אולי זה בגלל שבנוסף להיותו מדכא, הוא מרענן - הפוך לגמרי מאיך שהmale gaze מדמה דיכאון נשי. מסופר מנקודת מבטה של צעירה בת 26 שכביכול יש לה הכול - אבל אין לה כלום.
הגיבורה האלמונית חיה במנהטן של תחילת שנות האלפיים. היא בלב ההתרחשות, היא יפה כמו מלאכית של ויקטוריה'ס סיקרט, עשירה, ואפילו משכילה - ועדיין, אין לה כלום. רוב הספר מתאר את שיחותיה עם חברתה היחידה, רווה, שרובן נסובות סביב קנאתה הגדולה של רווה בגיבורה. רווה היא בולימית, פרובינציאלית, גותית-לשעבר, שמאמינה שלהיות מידה 0 וללבוש בגדי מעצבים (ולא חיקויים) יביאו לה אושר אמיתי, בדמות בעל וילדים. היא מסוג האנשים שקוראים את כל המגזינים ה"נכונים", מתעדכנים תדירות בספרות העזרה-העצמית החדשה, קוראים את הניו-יורקר כדי שיהיו להם נושאי שיחה פסאודו-אינטלקטואלים עם חבריה לעבודה, ועדיין לא מצליחים להשיג את מה שלגיבורה בא כל כך בטבעיות. שאר השיחות ביניהן נוגעות במערכות היחסים הלא-בריאות שלהן עם גברים מבוגרים ולא פנויים רגשית, בסרטים שהגיבורה צופה בהם בין תנומה לתנומה ובזוטות מחייה השטחיים של רווה.
הדרך שבה הגיבורה רואה את העולם מעניינת וקצת מדבקת. מסוג האנשים שלא הייתי רוצה לדבר איתם אך עדיין הייתי רוצה לדעת מה קורה בתוך הראש שלהם. היא חריפה ועולם הדימויים שלה עשיר, והיה מעניין לראות כיצד היא מקשרת יצירות מעולם האמנות, הקולנוע והספרות לאינטרקציות שגרתיות עם בני אדם בחיי היום-יום שלה.
כנראה אקרא גם את "איילין" בהמשך.

» ביקורות נוספות של may
» ביקורות נוספות על שנת המנוחה והמרגוע שלי - ספריה לעם #814