“אני מתקשה עדיין להתמסר לאסקפיזם אמיתי, עוד לא הגיעה השעה. אני מרגיש צורך להעניש את עצמי, לכאוב את כאבם. רצחו, עינו וביזו את בני עמי כמו לפני שמונים שנה. נדרנו אז, לעולם לא עוד. והנה, שוב זה קרה. הארי פרלשניק, מוזיקאי פולני, חש בלבו כורח פנימי לעלות לארץ ישראל בשלהי קיץ 1939. הבעיה? אהובתו סאניה ממאנת. היא ניאותה להקשיב לאזהרות אביה על פני בעלה, ובכך חורצת את גורלם. היצירה מגוללת את קורות הזוג,”

“כבר כשלקחתי את הספר ליד הופנטתי. הכריכה שלו צבועה בצהוב שזועק לשמיים ועליו באותיות בצבע דם כתובה המילה: "ס ל מ נ ד ר ה" (ניסיתי להיזכר.. אה,כן, לטאה!) לפחות 10 דקות בהיתי בכריכה תוהה מה מבטיח לי ההלם הציבעוני עד שלבסוף התחלתי לדפדף. לפני שהספר מתחיל- דף ריק ובתחתיתו ציטוט מהגמרא: "כשבוערת אש במקום אחד שבע שנים בלא הפסק, יוצאת מתוכה בריה ושמה סלמנדרה" (אה! משם אני מכירה את המילה!) כמה תהיתי”

“לא יכול. לא יכול להתגבר על עצמי. אני לא כותב כאן בדרך כלל על היומיום במדינה האפריקאית בה כולנו חיים, אבל כעת, כאמור, אני לא יכול להתגבר על עצמי כי אני שם לב ששתי הביקורות האחרונות שלי עוסקות ביומיום המופרך הזה שעולה על כל דמיון. הסיבה כעת היא פרסומת שרצה בטלוויזיה, בעיתונים ובאינטרנט ואי אפשר להעביר חצי יום בלי להיתקל בה. נשוא הפרסומת - "מחשבון לחישוב זכויות ניצולי שואה". תגידו שזה לא שם של”

“ספרי השואה מהסוג של "סלמנדרה" הם ספרים מיוחדים. אתה רוצה לזרוק את הספר באמצע הקריאה, להתנתק מהמציאות הנוראה המתוארת בו ומצד שני אינך יכול להפסיק לקרוא... ק. צטניק שייך מבחינתי לעולם אחר, עולם שאיננו עוד. עולם שבו חיו אנשים שהצליחו לשרוד את המציאות הקשה ביותר, את הרוע האנושי בהתגלמותו. כמי שנולד וגדל בישראל כל גופי מזדעק וצועק "תברח! תירה בגרמנים! תעשו מרד! אל תיתנו לזה לקרות!" ובעיני החוקר אני”

“אני מתקשה עדיין להתמסר לאסקפיזם אמיתי, עוד לא הגיעה השעה. אני מרגיש צורך להעניש את עצמי, לכאוב את כאבם. רצחו, עינו וביזו את בני עמי כמו לפני שמונים שנה. נדרנו אז, לעולם לא עוד. והנה, שוב זה קרה. הארי פרלשניק, מוזיקאי פולני, חש בלבו כורח פנימי לעלות לארץ ישראל בשלהי קיץ 1939. הבעיה? אהובתו סאניה ממאנת. היא ניאותה להקשיב לאזהרות אביה על פני בעלה, ובכך חורצת את גורלם. היצירה מגוללת את קורות הזוג,”

“כבר כשלקחתי את הספר ליד הופנטתי. הכריכה שלו צבועה בצהוב שזועק לשמיים ועליו באותיות בצבע דם כתובה המילה: "ס ל מ נ ד ר ה" (ניסיתי להיזכר.. אה,כן, לטאה!) לפחות 10 דקות בהיתי בכריכה תוהה מה מבטיח לי ההלם הציבעוני עד שלבסוף התחלתי לדפדף. לפני שהספר מתחיל- דף ריק ובתחתיתו ציטוט מהגמרא: "כשבוערת אש במקום אחד שבע שנים בלא הפסק, יוצאת מתוכה בריה ושמה סלמנדרה" (אה! משם אני מכירה את המילה!) כמה תהיתי”

“לא יכול. לא יכול להתגבר על עצמי. אני לא כותב כאן בדרך כלל על היומיום במדינה האפריקאית בה כולנו חיים, אבל כעת, כאמור, אני לא יכול להתגבר על עצמי כי אני שם לב ששתי הביקורות האחרונות שלי עוסקות ביומיום המופרך הזה שעולה על כל דמיון. הסיבה כעת היא פרסומת שרצה בטלוויזיה, בעיתונים ובאינטרנט ואי אפשר להעביר חצי יום בלי להיתקל בה. נשוא הפרסומת - "מחשבון לחישוב זכויות ניצולי שואה". תגידו שזה לא שם של”

“ספרי השואה מהסוג של "סלמנדרה" הם ספרים מיוחדים. אתה רוצה לזרוק את הספר באמצע הקריאה, להתנתק מהמציאות הנוראה המתוארת בו ומצד שני אינך יכול להפסיק לקרוא... ק. צטניק שייך מבחינתי לעולם אחר, עולם שאיננו עוד. עולם שבו חיו אנשים שהצליחו לשרוד את המציאות הקשה ביותר, את הרוע האנושי בהתגלמותו. כמי שנולד וגדל בישראל כל גופי מזדעק וצועק "תברח! תירה בגרמנים! תעשו מרד! אל תיתנו לזה לקרות!" ובעיני החוקר אני”