ביקורת ספרותית על מרוץ שליחים מאת אריאלה גולדמינץ
ספר טוב

---

על פניו הספר הזה מגלם את כל מה שאני אוהבת: כותבת מקומית, סיפור ישראלי ומקומי מאוד (חלקו מתרחש אפילו בשכונת מגורי,) על מאפיה מיתולוגית מוכרת, כריכה צבעונית ושמחה עם שלל עוגות מלבבות. כך שכשלקחתי את הספר הזה לידי והתחלתי לקרוא בו ציפיתי לספר מתוק מתוק שיעשה לי נעים בלב ובנפש.
אבל הכריכה הצבעונית, שם הספר, והחיבור לאותה מאפייה הם רק עטיפה מטעה שמכילה, למעשה, סיפורים מהחיים עצמם: מורכבים, מפתיעים, לא תמיד נוחים, טרגיים, מלאי צירופי מקרים ותאונות, מחלות, ובין לבין עוגות מלאות כל טוב להמתיק את כל המר הזה שהרגע התרחש. רק שהעוגות לא ממשיות וכך גם אותה המתיקות.
למעשה, יש בספר הזה רגעים מתוקים מעטים מאוד, ומבחינתי לא היה די בהם כדי לטשטש את המרירות של אותה מציאות חשופה בכל מערומיה, מציאות קשה ונקמנית, או סתמית או אקראית, אבל נטולת אותה מידת חמלה שאני אוהבת כל כך שיש ממנה בספרים שאני קוראת, כי החיים הרבה פעמים הם מלאי חמלה גם כן.
הספר העמוס הזה עוקב אחר שלל דמויות ברחבי חיפה וקצת מחוץ לה, שעולים ויורדים במהמורות החיים ובהר הכרמל, ונתקעים או משתחררים ממצבי חיים ואירועים שונים: בדידות, חברות, בגידה, גירושין, מוות מתאונה או מזקנה ומחלה, עבודה רבה ובילויים בעיר התלולה. העלילות משתלבות זו בזו ממש כמו במירוץ שליחים, שהוא גם אחד האירועים המסופרים לנו לפרטי פרטיהם במהלך הספר, מזוויות ראות שונות.
בעיקר אני מרגישה שהספר הזה היה לי לא קל כיוון שהוא חשף את כל נכבי הרגשות, המחשבות, התשוקות והמאוויים במערומיהם, מדגיש את הזיקנה ואת המוות שצפויים לכולנו בסופו של דבר, רק שלא תמיד מתחשק לי לחשוב על זה בכל דף שאני קוראת. אין ספק שקיבלתי מהספר הזה כמה וכמה סטירות לחי מצלצלות של "זו מציאות החיים", ולא מספיק חמלה ואופטימיות כדי להחליק את מערומי המציאות.
"בחוף הסטודנטים הרשיתי לעצמי להתיישב לנוח קצת. היו שם הרבה צעירים שלקו באדישות חברתית ושהעדיפו להעביר את הקיץ החברתי על שפת הים. במקום לקחת חלק במחאות הם נמסו כמו חמאה בחום. הם גם נשרפו בשמש בלי קרם הגנה, כאילו לא למדו כלום. אני עשיתי בינתיים ספירת מלאי. בפאוץ' היו לי כסף, כרטיסי אשראי, טלפון סלולרי ומפתחות של הבית שעוד לא החלטתי אם אחזור אליו. פחדתי שבעזרת הטלפון יוכלו לאתר אותי יושבת בחוף הסטודנטים ואוכלת ארטיק שוקולד-שוקולד. מאחורי רבצו כמה תיירים צרפתים (מצבע העור האדום-בורדו שלהם היה אפשר להניח שהם באמת התחילו לרבוץ שם עוד כשהיו באוניברסיטה) וצחקו או-לה-לה או-לה-לה, וכל פעם סובבתי את הראש כי נבהלתי שקוראים לי" (עמ' 140)

» ביקורות נוספות של בירה
» ביקורות נוספות על מרוץ שליחים