פעם סיפרתי לאחותי על הספר שכתב ענר שלו, שהיה מרצה שלי באוניברסיטה. "הוא נקרא ספר ההתחלות, וכל פרק בו הוא פרק ראשון של רומן אחר". אחותי חשבה על זה כמה דקות ואז שאלה: את מתכוונת לומר שהוא כתב אוסף סיפורים קצרים בלי פואנטה? ובכן, הייתי חייבת להודות שיש בזה משהו.
מירוץ שליחים משפחתי. זה היה הרעיון שיזמה אוסי, הלא היא דוברת עיריית חיפה. משפחות ימנו מתוכן ארבעה רצים, והם יתחרו כקבוצה על פני רחובות העיר. רעיון יפה ומרענן, שזכה למחמאות רבות. וזאת למרות שאוסי עצמה אינה בעלת משפחה, אלא רווקה שעוד מחכה לאביר שעל הסוס. ולמרות שהמרוץ עצמו נגמר בצרימה קטנה. מירוץ שליחים זה גם מאפיין של הסיפורים באסופה של אריאלה גולדמינץ. אסופה שבה דמות ראשית מסיפור אחד הופכת להיות משנית באחר, וכולן משתלבות ומשתרגות אלה באלה, על רקע העיר חיפה. אריאלה גולדמינץ לא המציאה את הקונספט. הוא קיים בכמה וכמה אסופות סיפורים קצרים, אם כי אני לא זוכרת כאן שמות ספציפיים.
שילוב דמויות יחד באוסף סיפורים קצרים יכול לסייע בקושי המובנה בקריאה של אוסף שכזה. אין צורך להתרגל מחדש בכל סיפור למקום שונה, אווירה שונה, דמויות שונות. מצד שני, יש צורך לשמור על מינונים עדינים. כשם שבקונדיטוריה הותיקה "עוגה" המככבת בכמה סיפורים, וניצבת ברקע של אחרים, לא ידעו לשמור על מינון המתוק של העוגות, ועשו אותן מתוקות מדי, כך גם בספר הזה. העירוב של הדמויות והמעבר שלהם בין הסיפורים הוא מוגזם ועובר על הטעם הטוב. הוא הופך את הספר לרומן חסר פואנטה, במקום מה שהוא באמת אמור להיות, כלומר אסופה של סיפורים שונים.
עוד משהו שצריך להגיד קשור לשפה. אריאלה גולדמינץ מתבטאת היטב, בשפה עשירה, בריבוי דימויים. כתיבה נדירה שאינה רווחת במחוזותינו. אבל גם בהקשר הזה חשבתי על הקונדיטוריה, ועל המון זילופים וקישוטי בצק סוכר, שלפעמים באים להסתיר טורט או עוגת ספוג פשוטה. הסיפורים עוסקים בחיי היומיום, באנשים פשוטים, אהבותיהם ותאוותיהם הפשוטות. עליהם, השפה נדמית חגיגית מדי, מקשטת מדי. לא פסול לחלוטין, אבל קצת חורג ומתעתע. ואחרי הכל, אין לשכוח שזה ספר ביכורים. את ספריה הבאים של אריאלה גולדמינץ אלך לקרוא בשמחה. בעיקר אם לפניהם היא תשתחרר קצת מהשפעת סדנאות הכתיבה של אשכול נבו.


















