“פעם סיפרתי לאחותי על הספר שכתב ענר שלו, שהיה מרצה שלי באוניברסיטה. "הוא נקרא ספר ההתחלות, וכל פרק בו הוא פרק ראשון של רומן אחר". אחותי חשבה על זה כמה דקות ואז שאלה: את מתכוונת לומר שהוא כתב אוסף סיפורים קצרים בלי פואנטה? ובכן, הייתי חייבת להודות שיש בזה משהו.

מירוץ שליחים משפחתי. זה היה הרעיון שיזמה אוסי, הלא היא דוברת עיריית חיפה. משפחות ימנו מתוכן ארבעה רצים, והם יתחרו כקבוצה על פני רחובות העיר. רעיון יפה ומרענן, שזכה למחמאות רבות. וזאת למרות שאוסי עצמה אינה בעלת משפחה, אלא רווקה שעוד מחכה לאביר שעל הסוס. ולמרות שהמרוץ עצמו נגמר בצרימה קטנה. מירוץ שליחים זה גם מאפיין של הסיפורים באסופה של אריאלה גולדמינץ. אסופה שבה דמות ראשית מסיפור אחד הופכת להיות משנית באחר, וכולן משתלבות ומשתרגות אלה באלה, על רקע העיר חיפה. אריאלה גולדמינץ לא המציאה את הקונספט. הוא קיים בכמה וכמה אסופות סיפורים קצרים, אם כי אני לא זוכרת כאן שמות ספציפיים.

שילוב דמויות יחד באוסף סיפורים קצרים יכול לסייע בקושי המובנה בקריאה של אוסף שכזה. אין צורך להתרגל מחדש בכל סיפור למקום שונה, אווירה שונה, דמויות שונות. מצד שני, יש צורך לשמור על מינונים עדינים. כשם שבקונדיטוריה הותיקה "עוגה" המככבת בכמה סיפורים, וניצבת ברקע של אחרים, לא ידעו לשמור על מינון המתוק של העוגות, ועשו אותן מתוקות מדי, כך גם בספר הזה. העירוב של הדמויות והמעבר שלהם בין הסיפורים הוא מוגזם ועובר על הטעם הטוב. הוא הופך את הספר לרומן חסר פואנטה, במקום מה שהוא באמת אמור להיות, כלומר אסופה של סיפורים שונים.

עוד משהו שצריך להגיד קשור לשפה. אריאלה גולדמינץ מתבטאת היטב, בשפה עשירה, בריבוי דימויים. כתיבה נדירה שאינה רווחת במחוזותינו. אבל גם בהקשר הזה חשבתי על הקונדיטוריה, ועל המון זילופים וקישוטי בצק סוכר, שלפעמים באים להסתיר טורט או עוגת ספוג פשוטה. הסיפורים עוסקים בחיי היומיום, באנשים פשוטים, אהבותיהם ותאוותיהם הפשוטות. עליהם, השפה נדמית חגיגית מדי, מקשטת מדי. לא פסול לחלוטין, אבל קצת חורג ומתעתע. ואחרי הכל, אין לשכוח שזה ספר ביכורים. את ספריה הבאים של אריאלה גולדמינץ אלך לקרוא בשמחה. בעיקר אם לפניהם היא תשתחרר קצת מהשפעת סדנאות הכתיבה של אשכול נבו.”

“על פניו הספר הזה מגלם את כל מה שאני אוהבת: כותבת מקומית, סיפור ישראלי ומקומי מאוד (חלקו מתרחש אפילו בשכונת מגורי,) על מאפיה מיתולוגית מוכרת, כריכה צבעונית ושמחה עם שלל עוגות מלבבות. כך שכשלקחתי את הספר הזה לידי והתחלתי לקרוא בו ציפיתי לספר מתוק מתוק שיעשה לי נעים בלב ובנפש.
אבל הכריכה הצבעונית, שם הספר, והחיבור לאותה מאפייה הם רק עטיפה מטעה שמכילה, למעשה, סיפורים מהחיים עצמם: מורכבים, מפתיעים, לא תמיד נוחים, טרגיים, מלאי צירופי מקרים ותאונות, מחלות, ובין לבין עוגות מלאות כל טוב להמתיק את כל המר הזה שהרגע התרחש. רק שהעוגות לא ממשיות וכך גם אותה המתיקות.
למעשה, יש בספר הזה רגעים מתוקים מעטים מאוד, ומבחינתי לא היה די בהם כדי לטשטש את המרירות של אותה מציאות חשופה בכל מערומיה, מציאות קשה ונקמנית, או סתמית או אקראית, אבל נטולת אותה מידת חמלה שאני אוהבת כל כך שיש ממנה בספרים שאני קוראת, כי החיים הרבה פעמים הם מלאי חמלה גם כן.
הספר העמוס הזה עוקב אחר שלל דמויות ברחבי חיפה וקצת מחוץ לה, שעולים ויורדים במהמורות החיים ובהר הכרמל, ונתקעים או משתחררים ממצבי חיים ואירועים שונים: בדידות, חברות, בגידה, גירושין, מוות מתאונה או מזקנה ומחלה, עבודה רבה ובילויים בעיר התלולה. העלילות משתלבות זו בזו ממש כמו במירוץ שליחים, שהוא גם אחד האירועים המסופרים לנו לפרטי פרטיהם במהלך הספר, מזוויות ראות שונות.
בעיקר אני מרגישה שהספר הזה היה לי לא קל כיוון שהוא חשף את כל נכבי הרגשות, המחשבות, התשוקות והמאוויים במערומיהם, מדגיש את הזיקנה ואת המוות שצפויים לכולנו בסופו של דבר, רק שלא תמיד מתחשק לי לחשוב על זה בכל דף שאני קוראת. אין ספק שקיבלתי מהספר הזה כמה וכמה סטירות לחי מצלצלות של "זו מציאות החיים", ולא מספיק חמלה ואופטימיות כדי להחליק את מערומי המציאות.
"בחוף הסטודנטים הרשיתי לעצמי להתיישב לנוח קצת. היו שם הרבה צעירים שלקו באדישות חברתית ושהעדיפו להעביר את הקיץ החברתי על שפת הים. במקום לקחת חלק במחאות הם נמסו כמו חמאה בחום. הם גם נשרפו בשמש בלי קרם הגנה, כאילו לא למדו כלום. אני עשיתי בינתיים ספירת מלאי. בפאוץ' היו לי כסף, כרטיסי אשראי, טלפון סלולרי ומפתחות של הבית שעוד לא החלטתי אם אחזור אליו. פחדתי שבעזרת הטלפון יוכלו לאתר אותי יושבת בחוף הסטודנטים ואוכלת ארטיק שוקולד-שוקולד. מאחורי רבצו כמה תיירים צרפתים (מצבע העור האדום-בורדו שלהם היה אפשר להניח שהם באמת התחילו לרבוץ שם עוד כשהיו באוניברסיטה) וצחקו או-לה-לה או-לה-לה, וכל פעם סובבתי את הראש כי נבהלתי שקוראים לי" (עמ' 140)”

“נתונים טכניים:
שם הספר: מרוץ שליחים
שם הסופרת: אריאלה גולדמינץ
סוגה: פרוזה מקור
עורכת: נועה מנהיים
מספר עמודים: 232
הוצאה לאור: כנרת, זמורה ביתן, דביר
שנת הוצאה: 2015

סקירה:

יש כאן מישהו שאוהב עוגת שכבות שכל שכבה בצבע וטעם אחר? שכבת שוקולד, שכבת מרנג, שכבת שטורייזל, שכבת שמנת מתוקה, שכבת ריבת תותים, ומעל לכל השכבות הללו קישוטים בפירורי שוקולד וסוכריות צבעוניות. חברים, לא לחינם בחרתי בעוגה מרובת שכבות...

הספר "מרוץ שליחים" אכן בנוי משכבות וטעמים שונים, ויחד עם זאת כל סיפור קשור לסיפור הקודם לו ברצף. לי זה קצת הזכיר את השרשראות הצבעוניות, מנייר קרפ שהיינו מכינים לסוכה בתקופה כשעור הפנים היה נטול קמטים.

כל הספר סובב סביב קונדיטוריית "עוגה" ומרוץ השליחים...

בעל הקונדיטוריה-קרול שמיט, התחיל כאופה בהדר הכרמל. קרול כמו הרבה עולים נוספים מאירופה, עלה לארץ בשנות החמישים, נצר למשפחת קונדיטורים ונחשב לאומן. אין לי מושג אם הוא היה עובר את מבחן העגבניה של אייל שני במאסטר שף, אבל בשביל החיפאים, קרול היה אופה בחסד, עד כדי כך שאנשים היו באים ממרחקים לנגוס בקרמשניט של קונדיטוריית "עוגה" שבבעלותו.

קרול היה איש מאוד נעים, אך כשהפיוז היה משתחרר- צעקותיו נשמעו למרחקים, עד כדי כך שהקצפות החמיצו והעוגות במקררים היו קופאות.

בראשית הדרך העסקים פרחו, אבל עם הזמן עולי הרגל התמעטו. למרות הימים הקשים, קרול בכל זאת החזיק מעמד, עם מעט המבקרים הנאמנים, וחולי הנוסטליה שביקרו בקונדיטורית "עוגה".

בקונדיטורית "עוגה" הועסקה בטי. לא בדיוק מלכת היופי אבל, ליבו של קרול האיץ את פעימותיו בקרבתה. עם כל הכבוד לקרול המחזר, ליבה של בטי נטה דווקא לאופה של הקונדיטוריה, שרוב היום פניו היו מכוסים בקמח לבן. עם הזמן ולמרות המסכה הלבנה על פני האופה, היחסים בין בטי ליוסי האופה "התחממו". בין שני אלה האהבה החלה לפרוח, למרות שיוסי האופה היה מחובר לטובה, שסעדה אותו בתקופה הראשונה לאלמנותו.

האהבה ניצחה ובטי זכתה ביוסי רוזנגרטן, אך לא למשך זמן רב. באחד הימים קרול הטיל משימת שליחות על בטי ויוסי, ומה היתה המשימה? להעביר עוגה מאוד מיוחדת לדבורה, שהוזמנה על ידי יונל כהפתעה ליום הולדתה... אבל אופס... דווקא באותו יום היה "מרוץ שליחים משפחתי בחיפה" בניהולה של אוסי הבת של יונל....

כדי לדעת מה קרה לעוגה? האם העוגה הגיעה ליעדה? איך התקדמו היחסים עם יוסי ובטי יונל ודבורה, תצטרכו לקרוא בעצמכם.

בספר "מרוץ השליחים" יש לא מעט דמויות, וכל פרק מוקדש לדמות אחרת או כמה דמויות יחדיו. כפי שכבר נכתב כאן, יש קשר בין הפרקים, וכל פרק מעביר את המקל לפרק שאחריו.

דרך הדמויות ניתנת לקורא הצצה לחיי הדמויות ומחשבותיהם, על רקע נופי הכרמל וחיפה.

להלן מקצת מן הדמויות: קרול, דבורה, יונל, אוסי, סוריקה, רות, דן הוטרינר מגן החיות, אילה, בנצי, ברטי פרמינגר, עמרי ועוד.

אריאלה גודלמינץ העניקה לקורא בסיפרה הנוכחי, טעימה מכל שכבה של אותה עוגה שאפתה, בקסם, והומור מיוחד שעוטף את המשפטים בארומה יחודית.

שום דבר לא מושלם בעולם הזה! אריאלה גולדמינץ, בעדינות המאופקת והאופיינית משתמשת בדמות של יונל. ראו ציטוט לגבי טבעת שיונל הזמין אצל הצורף עבור דבורה אהובתו... עמוד 36: "אחרי שנמלך בדעתו, ביקש ממנו יונל בטלפון להתקין משני צדי הפנינה גם כמה יהלומים קטנטנים. הם לא היו חייבים להיות נקיים לגמרי, מספיק שייצרו רושם כזה. פגמים הרי נמצאים בכל מקום ושום דבר בעולם ממילא לא מושלם".

לסיכום: ספר חביב, משעשע, ייחודי באופן כתיבתו, עם כריכה מקסימה שמחבקת אליה את הדמויות, שאפו על הבחירה!

אני אישית מעדיפה עוגת גבינה גבוהה והכי פשוטה שיש, אך מי שלא פוחד מעוגות עתירות כולסטרול עם הרבה שוקולד וקישוטולוגיה, מוזמן לטעום מ"העוגה של אילה גולדמינץ".

בתאבון.

לי יניני”

“מספרים על רכבת העמק הישנה, שנסעה כל כך לאט, שניתן היה לרדת ממנה, לעשות דברים אלו ואחרים ולעלות עליה שוב.
ודבר לא היה קורה.
הספר הזה מזכיר את רכבת העמק הישנה.
הרעיון של הספר הוא נחמד: בשכונת הדר הישנה שבאמצע העליה לכרמל, במקום שבו נמצא רחוב הרצל, בתי הקולנוע ארמון ואוריון ז"ל,והטכנין הישן , נמצאת קונדיטוריה.
הספר מתאר את התמורות של האנשים הקשורים בקונדיטוריה, הן הבעלים או האופים ובמעגלים מתרחבים , נשותיהם, ונשים אחרות הפעילות ברמה זאת או אחרת במעגלים אלו.
הספר בנוי כאוסף של סצינות, או סיפורים קצרים, עם חיבורים ביניהם. חלקם טבעי ואחרים מלאכותי עד סכריני.
לכאורה ספר המביא את ארץ ישראל היפה. האשכנזית הותיקה עם הנימוסים והתרבות.
למעשה הסיפורים, והספר כולו מריחים זיקנה, עייפה, חולה ובהרבה מקרים, לא מענינת.
אולי הסמל ל"התעייפות החומר" הוא הסיפור האחרון: בטי מתחתנת עם קרול. וכבר בערב המחרת הבחור חוטף התקף ועכשיו בטי עסוקה בטיפול רפואי בבעלה הטרי.
יתכן שאלו פני המציאות. אבל מדוע להטריח את הקורא בעוד סיפור ועוד אפיזודה.
אם היתה הכותבת מתרכזת בשתיים שלוש דמויות ומעמיקה בהם, כמו: בעל הקונדיטוריה, אישתו הרמינה ש"פותחת הרפתקאות" עם כל אונית מלחמה אמריקאית המגיעה לנמל, וגם עם הקונדיטור. בתם שרואה את הנעשה, דיינו.
אפילו אין כאן העמקה בתיאורי העוגות, וקישורם לעלילה הדלילה.
חבל"ז.”