ביקורת ספרותית על מרוץ שליחים מאת אריאלה גולדמינץ
ספר לא משהו

---

מספרים על רכבת העמק הישנה, שנסעה כל כך לאט, שניתן היה לרדת ממנה, לעשות דברים אלו ואחרים ולעלות עליה שוב.
ודבר לא היה קורה.
הספר הזה מזכיר את רכבת העמק הישנה.
הרעיון של הספר הוא נחמד: בשכונת הדר הישנה שבאמצע העליה לכרמל, במקום שבו נמצא רחוב הרצל, בתי הקולנוע ארמון ואוריון ז"ל,והטכנין הישן , נמצאת קונדיטוריה.
הספר מתאר את התמורות של האנשים הקשורים בקונדיטוריה, הן הבעלים או האופים ובמעגלים מתרחבים , נשותיהם, ונשים אחרות הפעילות ברמה זאת או אחרת במעגלים אלו.
הספר בנוי כאוסף של סצינות, או סיפורים קצרים, עם חיבורים ביניהם. חלקם טבעי ואחרים מלאכותי עד סכריני.
לכאורה ספר המביא את ארץ ישראל היפה. האשכנזית הותיקה עם הנימוסים והתרבות.
למעשה הסיפורים, והספר כולו מריחים זיקנה, עייפה, חולה ובהרבה מקרים, לא מענינת.
אולי הסמל ל"התעייפות החומר" הוא הסיפור האחרון: בטי מתחתנת עם קרול. וכבר בערב המחרת הבחור חוטף התקף ועכשיו בטי עסוקה בטיפול רפואי בבעלה הטרי.
יתכן שאלו פני המציאות. אבל מדוע להטריח את הקורא בעוד סיפור ועוד אפיזודה.
אם היתה הכותבת מתרכזת בשתיים שלוש דמויות ומעמיקה בהם, כמו: בעל הקונדיטוריה, אישתו הרמינה ש"פותחת הרפתקאות" עם כל אונית מלחמה אמריקאית המגיעה לנמל, וגם עם הקונדיטור. בתם שרואה את הנעשה, דיינו.
אפילו אין כאן העמקה בתיאורי העוגות, וקישורם לעלילה הדלילה.
חבל"ז.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על מרוץ שליחים