• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
כפרה

כפרה

מאת איאן מקיואן

הביקורת של אַבְרָשׁ אֲמִירִי

תמונה של אַבְרָשׁ אֲמִירִי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
כפרה

כפרה

מאת איאן מקיואן

הביקורת של אַבְרָשׁ אֲמִירִי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אַבְרָשׁ אֲמִירִי
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2002
סדרה:ספריה לעם #504
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
רץ
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 10 שנים

“החיים כתיקון לצבי המורה שלי להיסטוריה של יהודי ארצות הברית היו מטלות מאוד מקוריות לתלמידו, הייתי”

7/40
ביקורות על כפרה
הבאה
אחד
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 6 שנים•3 דקות קריאה

הקו העלילתי שמתווה מקיואן הוא אכן יוצא דופן והוא מצליח לתאר את התמורות שחלות בדמויות במרוצת השנים באופן מעורר השראה. במהלך הקריאה לא יכולתי להתעלם מהסלידה ההולכת וגוברת שרחשתי כלפי אחת הדמויות. למען האמת, אותה סלידה התעצמה בי כל כך עד שגדשה את הסאה והפכה לאי-נוחות ממשית, מה שלא קרה לי מעולם קודם לכן במהלך קריאת ספר. רק אז החלטתי שעליי להתאזר בכוחות נפש ולהניח את הספר מידיי לדקות ספורות, בסופן נתתי לשטף המאורעות בסיפור לשאת אותי הלאה.

ראוי לזקוף לזכותו של מקיואן, שמיטיב לשרטט את נפשן והלך רוחן של הדמויות בצורה חיה כל כך, את יכולתו לעורר הזדהות בקורא. בחירת האנטגוניסט בסיפור (או שמא צריך לומר אנטגוניסט מכורח הנסיבות) היא לגמרי לא שגרתית וניכר ששיקע מחשבה בטוויית המאורעות כך שלא ייראו מעשה טלאים, אלא קשורים באופן טבעי ככל שניתן. כיוצא בזאת, הרומן שהוציא תחת ידו הוא מורכב נרטיבית – אבל לא פחות חשוב מזה, הוא גם מורכב פסיכולוגית ולעניות דעתי בזאת גדולתו.

עם כל זאת מצאתי כמה מגרעות בספר שמהן לא יכולתי להתעלם.
מעל לכל הפריע לי התרגום, אליו השתרבבו טעויות לרוב ("ש" במקום "כש", "כימיאי" במקום "כימאי", ועוד כהנה וכהנה). בעיון נוסף בביקורות שבאתר מצאתי שאני לא היחיד שהבחין בהן ופליאתי על כך רבה כיוון שנילי מירסקי, שהיא בבחינת אורים ותומים בכל הנוגע לתרגומי מופת בעיניי, נמנית על עורכי הסדרה. בכל זאת, אם זכרוני אינו מטעני, היא מעולם לא הסתירה את יחסה הפושר למלאכת העריכה, שלא הייתה לדידה אלא רק עיסוק משני לצורכי פרנסה בלבד. אולי כיוון שלא הייתה מגויסת אל המשימה בכל נפשה התקבל התרגום הרשלני מעל לכל מידה סבירה.
מעבר לזה, לעיתים קרובות מצאתי את עצמי משתהה בניסיון להבין משפטים עמומים וסתומים לגמרי. לפרקים הם הפכו לגיבוב מילים ארכני ומיותר לטעמי, שהחליש את העלילה ומנע קריאה קולחת של הספר. אין ספק שכוחו של מקיואן יפה בכתיבה, שאם לא היה כך לא הייתי גומע את הספר אל קרבי ביום וחצי של קריאה רצופה, אלא שבכל זאת נדמה לי שהוא חטא יותר מפעם בתיאורי נוף שחוקים וחוזרניים שכמו איימו להפיל עליי תרדמה. אני לא מוציא מכלל אפשרות שגם לתרגום הייתה יד בדבר והמתרגמת בחרה מבנים תחביריים מסורבלים ובחירת מילים מעושות במקצת, שלא החמיאו לכתיבתו של מקיואן. הדבר ניכר באופן בולט בראשית הפרק השני של הספר (עמוד 27). בנוסף, אני מודה שהדרך שבה מקיואן בחר לסיים את הסיפור נראתה לי גסה במעט, שמא אומר "פשוטה", גם אם מתקבלת על הדעת.

בסיכומו של דבר, אין ספק ששאבתי הנאה מהספר ואמת שמקיואן יודע לספר סיפור, כזה שממשיך לקנן בך ושב ועולה בדעתך לסירוגין גם אחרי שהסתיים.
לצערי, אני לא יכול להתעלם מהחולשות שציינתי, שקשורות בתרגום, אבל גם בתיאורים המסורבלים והמָלְאים של מקיואן לפרקים.
לכן הוא זוכה ממני לציון של שלושה וחצי כוכבים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אהוד בן פורת
אהוד בן פורת
תמונה של טומאי
טומאי
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של moshef
moshef
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של רץ
רץ
תמונה של חיפושית
חיפושית
תמונה של עמיחי
עמיחי
27קוראים|גיל ממוצע60|48%נשים

על המבקר

תמונה של אַבְרָשׁ אֲמִירִי

אַבְרָשׁ אֲמִירִי

חבר מזה 7 שנים
4 ביקורות•188 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית
תמונה של אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
חבר באתר מזה 7 שנים
ביקורות4
לייקים שקיבל188
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת3ספרות מקורית1

דיון על הביקורת

30 תגובות
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 4 שנים

תודה רבה, אהוד!

מאד מעריך את מילותיך.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 4 שנים

אברש, תרשה לי לומר לך שמוצאת חן בעיניי הכנות

שבה אתה רושם את חוות הדעת שלך ואני מאחל כי תוסיף לקרוא ולכתוב כמה שיותר. אם אני מחפש את האמת שבביקורת על ספרים אין לי ספק שאתה בין הכותבים שאוכל למצוא אותה אצלהם. על כך מגיע לך יישר כוח !!!
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 6 שנים

הצדק עמך, רץ. תודה לך על ההארה.

מורי
מורי•לפני 6 שנים

רץ, היית חייב להוריד עלילה רומנטית למבצע צבאי זניח בו הכורדים לא השתתפו?

רץ
רץ•לפני 6 שנים

גדולתו של הספר באופן בו הוא כורך מאבק נפשי בין גיבורי העלילה לדרמה הגדולה שטלטלה את בריטניה - דנקרק - רגע היסטורי - שנע בין תבוסה

לבין הצלחה הירואית, להציל את שרידי הצבא הבריטי והצרפתי ובכך את העולם החופשי.
מורי
מורי•לפני 6 שנים

טוב, שיהיה.

אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 6 שנים

בהחלט.

אני חושב שרוב האנשים שלא קראו את הספר נרתעים מהויה דולורזה שמתוארת בו, ושעליה הם מדווחים בדרך כלל. חבל שהם לא יידעו לעולם גם על החן והאופטימיות שניבעים מבין השורות.
מורי
מורי•לפני 6 שנים

מורבידיות בחיים קטנים?

אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 6 שנים

כן, אבל לא פחות, בגלל המורבידיות.

מורי
מורי•לפני 6 שנים

בגלל העובי? אני בספק.

אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 6 שנים

אנחנו באותה סירה,

אבל מבין את הרתיעה מהספר לכתחילה. זוהי פשוט עוד משוכה שצריך לצלוח.
מורי
מורי•לפני 6 שנים

אלה שש מאות עמודים פלוס עתירי יופי. מפסידים.

אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 6 שנים

"חיים קטנים" של ינגיהארה

בשביל הלב, אם כי חוששני שישבר בקריאה חוזרת. עדיין מנסה לשכנע את הסובבים אותי לקרוא את הספר שהוא מבין הטובים שנתקלתי בהם, ללא הצלחה עד כה לצערי. 640 עמודים ומהלך חיים כואב במיוחד כנראה פועלים את פעולתם נגד קוראים פוטנציאליים.
מורי
מורי•לפני 6 שנים

רומן גארי בהחלט השניים הללו. דה לוקה לא ממש. בשביל הלב יש חיים קטנים.

אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 6 שנים

תודה על ההמלצות חני.

רשמתי לפניי.
חני
חני •לפני 6 שנים

בוא נאמר שלאי בודד הייתי לוקחת ערמה של מורקמי כדי שהלב ימשיך לפעום במקום הנכון.

והנה כמה ספרים אהובים שיש לי הרגשה שתאהב, וגם הם שנויים במחלוקת. "היום שלפני האושר"- ארי דה לוקה "חרדתו של המלך סלומון", ו... "כל החיים לפניו", של אמיל אז'אר שהוא גם רומן גארי.
מורי
מורי•לפני 6 שנים

1Q844 הוא מהחלשים של מורקמי. בעקבות הזמן האבוד, לפחות עפ"י הראשון, הוא ספר

מיותר. זרם התודעה במירעו. 4321 יכול לחכות. לאוסטר כמה נפלאים: מר ורטיגו, מוסיקת המקרה וארמון הירח. מקיואן הוא בעל שלושה ספרים טובים מאוד, השאר מיותרים והם רבים.
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 6 שנים

מחשבות, אני חייב לומר שלאחר קריאת כמה מספריו של מורקמי

מצאתי שאף על פי שהוא סופר טוב ו"קריא", הרשמים שהוא מותיר בי על פי רוב לא מביאים אותי לידי התפעמות. הספר האחרון של שלו שקראתי, 1Q84, הותיר אותי בעיקר עם תימהון רב על כל הכתרים שנקשרו לו. אני חושש שאם מורקמי רצה לרמוז לקלאסיקה ספרותית בשם הספר, "בעקבות הזמן האבוד" הייתה בחירה מתאימה יותר, במחילה ממך. פול אוסטר הוא באמת יוצא דופן, במיוחד בין הכותבים האמריקאים ואני מתלבט אם לקרוא בקרוב את "4321" החדש שלו (ממתין לביקורות נוספות). אני משתדל להיות הוגן. את מקיואן אני מסוגל לשפוט רק בהסתמך על הספר הזה כיוון שעוד לא קראתי אחרים שלו. אני בכל אופן התרשמתי שמדובר בסופר עם יכולת לגולל עלילה מסקרנת ולבנות דמויות עם עומק פסיכולוגי והוא לא דבר של מה בכך. כרמליטה, המון תודה לך. עוד לא הצלחתי לשים את ידי על עותק של "קוצר רוחו של הלב" של צווייג, אבל מקווה לעשות זאת בקרוב. אני חושב שאחרי קריאת כמה מספריו, כבר הבנתי שלא מדובר בהצלחה חד פעמית.
מורי
מורי•לפני 6 שנים

קוצר רוחו הוא מהנפלאים שלו.

כרמלה
כרמלה•לפני 6 שנים

תודה אברש על הסקירה הנהדרת הזו.

אתה כותב מאד יפה ואשמח אם תזכה אותו בעוד סקירות שלך. לטעמי "קוצר רוחו של הלב" של צוויג עולה על "הנערה מהדואר". האם קראת?
מורי
מורי•לפני 6 שנים

מות לסירוגין לא מעניין. על העיוורון מרתק. אני חולק על כך שמקיואן סופר מוכשר.

מול בני דורו כאוסטר ומורקמי, מקיואן חלש במיוחד.
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 6 שנים

חני, תודה על ההמלצה. גם הוא ממתין לי על המדף.

חשבתי לקרוא בו מיד אחרי "מוות לסירוגין" (גם של סאראמאגו). חור בגרב, אין חולק על כך שמקיואן הוא סופר מוכשר. המון תודה. אשמח לדעת מה דעתך על הספר כשתסיימי לקרוא!
חור בגרב
חור בגרב•לפני 6 שנים
אני בדיוק קוראת את הספר עכשיו, לפעמים הוא באמת מאבד תנופה בגלל הסרבול והתיאורים שהזכרת, אבל הוא בלי ספק כתוב בהרבה כישרון ועוצמה. כנראה שיהיו לי תובנות יותר מגובשות אחרי שאסיים אותו. אהבתי את הסקירה מאוד!
חני
חני •לפני 6 שנים

אם כך תבדוק גם את

סאראמאגו "על העיוורון", עוד מאסטרפיס.
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 6 שנים

מסכים לגמרי

ומסכים במיוחד לגבי הנערה מהדואר של צוויג! קראתי אותו לאחרונה ואני יכול לומר שכבר הרבה זמן לא התרגשתי כמו שהתרגשתי מקריאת הספר הזה. הכתיבה של צווייג פיוטית להפליא. אגב, אני מניח שיש מי שיאמר שדווקא הכתיבה שלו מלאה בתיאורים מעייפים עד זרא, אבל חי נפשי שאני שתיתי כל מילה של צווייג בשקיקה. יצירת מופת ללא עוררין!
חני
חני •לפני 6 שנים

נכון הסוף קצת סתמי

אחרי הרעש הגדול והדרמה שהתרחשה לאורך כל הספר. אני חושבת שיוצר גדול כמו מנצח על תזמורת. משתיק ומרעיש, מגביהה ומנמיך, סוגר ופותח קצוות. יש בי הערכה גדולה לסופרים ומה שהם מעוללים לנו בבפנוכו. ככל שאני קוראת יותר אני מודדת אחרת. נניח הנערה מהדואר של צוויג או מר ורטיגו וכדומה של אוסטר הם עילוי גדול. היצירות הללו מבחינתי הם מאסטרפיס ענק.
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 6 שנים

חני.

תודה. לא לגמרי בטוח שהייתי זוכה לקרוא אותו בזמן הקרוב אילולא המלצתך! את מעלה נקודה חשובה. בקריאת ספרות מתורגמת, האם ניתן להבחין באופן ברור בין הכתוב במקור ובין מעשי ידי המתרגמים? אני מעריך שהרבה פעמים ניתן, במיוחד אם נופלות בתרגום טעויות גסות למכביר. אבל ישנם מקרים, כמו בספר דנן, שבהם קשה לשייך את הכתוב לאחד מהגורמים בלבד וההנחה שלי היא ששניהם תרמו לעניין הסרבול הלשוני שעליו דיברתי. למתרגמים אמנם אין חזקה על התוכן שמגולם בספר, אבל על הצורה - יש במידה רבה. כיוון שאני מתייחס לספרים כאל יצירה אמנותית אני משתדל לבחון גם את מידת האסתטיקה שלהם, שעליה אמונים לפחות באופן חלקי המתרגמים והעורכים. לכן לעיתים קשה "לבור מוץ מבר" ולהבחין בין ההעדפה הסגנונית של הסופר וזו של המתרגמים ומכאן שהביקורת שלי מתייחסת לשניהם בהכרח. זו בדיוק הסיבה שבגללה אני מסייג את הדברים ומשתדל לא לתלות את האשם בסופר, אלא אם ברור מעל לכל צל של ספק שמדובר בסגנון ספרותי, כזה שמופיע לאורך הספר כולו ומצביע על מעורבות הסופר. אני חושב שמקיואן הוא סופר טוב מאד, אבל עדיין מאמין שהתיאורים הטרחניים שלו ממסכים על העלילה (המוצלחת דווקא). הסוף של הספר היה מעט סתמי בעיני ומבלי לקלקל לאחרים את הקריאה, אומר רק שהוא פטר את עצמו מתיאור חייהן של דמויות מפתח בלא יותר ממשיכת קולמוס, או לפחות כך נדמה לי.
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי•לפני 6 שנים

יעל,

אמנם סיימתי את הקריאה בספר בתחושות מעורבות, אבל ככלל אני חושב שמדובר בספר טוב ושמח שקראתי אותו (בהמלצתה של חני). הסלידה שחשתי מקורה בלי ספק ביכולת הכתיבה של מקיואן. לעניות דעתי, סופר שמצליח לעורר בקוראים שלו רגשות עזים, בין אם מדובר בחיוביים או שליליים - עושה את עבודתו נאמנה.
חני
חני •לפני 6 שנים

סקירה נפלאה באמת, התרשמתי מהשפה היפה שבה אתה מציג את הדברים.

אני יודעת שלתרגום יש חלק נכבד בהנגשת הספר לקורא. אך זה גורם לי לתהות אם התרגום אמור לגרוע מהסיפור שהסופר רצה לשחרר לעולם? מה אשמת הסיפור שההגהה לא הייתה תקינה או שהתרגום לעשרות שפות היה קלוקל?מה שכן גרע זה ההתחלה. היא הייתה כה לא ידידותית. כאילו אתה צריך לעבור משוכה. עדיין ספר נפלא בעיני.
yaelhar
yaelhar•לפני 6 שנים

מסכימה איתך לגבי הספר

וגם לגבי החולשות, אם כי לי הן פחות הפריעו. לדעתי מקיואן התכוון שתרגיש סלידה כלפי הדמות...
30 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אַבְרָשׁ אֲמִירִי

קוצר רוחו של הלב

קוצר רוחו של הלב

סטפן (שטפן) צווייג

לא. לא היה זה קולמוס בו משך שטפן צוויג, אלא איזמל מנתחים מושחז להפליא.
אמנם היה דומה לקולמוס דמיון ניסי, אלא שכל ניד שלו תכליתו אחת הייתה – לגלות את נפש האדם בערייתה.
לפשוט מעליה את כסותה ולאצור את מחשבות האדם, נטיות לבו, מניעיו ודחפיו המרוסנים, משוגותיו ונבוכותיו בין דפי הספר. כאילו ביקש לפרוט כל רגש וכל בן-בנו של רגש לחצאין, לשליש ולרביע ולערותם כמה שידו מגעת, עד היוודע לו מקור נביעתם לאשורו.

"דיסקציה של הנפש" יהיה כנראה שם הולם להליך שעורך צווייג בדמויותיו, ובאמת דומה בעיניי שאין עוד סופר המפליא לשרטט את האנטומיה של נפש האדם באותה מידה של תבונה וכישרון כמותו.

בכתיבה מהוקצעת, שיש בה מן הצמצום והדקדקנות גם יחד, שוטח צווייג ברומן את סיפור היכרותם של אנטון הופמילר, סגן בשירות חיל-הפרשים של צבא הקיסרות האוסטרו-הונגרית שהוצב באחת מעיירות הקסרקטין בגבול ההונגרי, ואדית קקשפאלבה, עלמה צעירה ובת למשפחה אמידה ורמת-יחס.

בדומה לרוב נושאי הדרגות באירופה של אותם ימים, שבילו את שעות הפנאי במחיצת אנשי החברה הגבוהה והתגלגלו בין מסבאות והתכנסויות בטרקליניהם של כל אנשי שלומם, להטיב את לבם עליהם במאכל ובמשקה, במשחק ובשעשוע, כך הוציא גם סגן הופמילר את שעותיו עד שהזדמן אל סעודה שנערכה בבית אחת ממשפחות האצולה שבעיר.
שם פגע באדית, בתו הענוגה והשברירית של העשיר המופלג פון קקשפאלבה.
בתום הסעודה, הזמין אותה לריקוד מתוך נימוס ורגש כבוד, אך למבוכתו הרבה של הקצין הצעיר, המחווה הידידותית שנקט נענית בהתפרצות משולחת-רסן של אדית, בעקבותיה נודע לו על הרעה החולה שפקדה אותה – דבר היותה נכה המשותקת בשתי רגליה.

הזעזוע שתוקף את הופמילר על החטא שחטא לפניה, לכאורה, כאילו הזכיר לה את מוגבלותה במזיד כשהציע לה להצטרף אליו לריקוד, מוליד בליבו רגש עז של רחמים כלפי העלמה. אותו מאורע מבשר את ראשיתה של מערכת יחסים מסולפת בין השניים, כשהופמילר שטוף הרחמים מבקש לנחמה בצרתה לה, להקל מעט את משאת בדידותה, בעוד בליבה של אדית מתחלפים רגשי התודה כלפי הסגן בלבלובם של רגשות כנים אחרים.

האסימטריה שבין השניים לובשת ופושטת צורה לאורך הרומן, שביסודו המאבק הפנימי של הופמילר כפי שמשתקף מתוך הלכי נפשו, בין רגש הרחמים הטוב והצודק, הקדוש כמעט, שהוא חש כלפי אדית הנכה, ובין הסלידה שהיא מעוררת בו לנוכח חוסר יכולתו להיעתר לאהבתה, סלידה שהולכת ומתעצמת לבלי הכיל כמעט עם תביעתה המפורשת לאהבתו אותה.

הקריאה בספר מעלה לא אחת שאלות בנושא מוסר והוא נוגע בנושא רגיש שלא נידון לעיתים קרובות בספרות בת-ימינו, לא כל שכן בספרות המחצית הראשונה של המאה ה-20 שבה נכתב – הקרבת אושרו של הפרט למען המעשה הצודק והראוי, מתוקף היותו כפוף למרות מוסרית פנימית או חיצונית.

ייסורי המצפון שתוקפים את הופמילר לאחר הצעתו, שנדמה לו כאילו התפרשה כפגיעה בכבודה של העלמה, מביאים לידי ביטוי את אותה מרות מוסרית פנימית, אשר גם היא למעשה אינה אלא תוצר של הבנייה חברתית ולכן מהווה אך תמונת ראי של הנורמות והערכים הרווחים בחברה בה הוא חי.
בו-בזמן, הוא נתון בסד הדברים שמשמיע רופאהּ של אדית באוזניו, שמפציר בו להיענות לחיזוריה ולהשיב לה אהבה שתביא מזור למכאובה.
לא בכדי בחר צווייג ברופא, דמות כבודה שהמוסר הוא לחם חוקה, שידבר על ליבו של הופמילר. היא שמייצגת את הסמכות המוסרית החיצונית העליונה, התגלמות הצדק, בשם החברה ובשם הערכים שהיא מקדשת.
אלא שצווייג חותר תחתיה – הוא מציג את הרופא, שנישא לאשתו העיוורת נישואי-צדקה שאין בהם אהבה, כמי שהרחמים הביאו אותו לעשות שקר בנפשו ולהתכחש לעצמיותו. הוא מעמיד אותו באור נלעג, ואגב כך מערער על ההתערבות הפטרנליסטית של החברה בחיי הפרט, בשם המוסר הנעלה.

אותם רעיונות שצווייג מבטא בספר, ראויים להערכה בעיניי באופן מיוחד על שום המקוריות שיש בהם ויכולתו לשזור אותם בעלילה של רומן. הם שנשאו חן בעיניי מעל לכל.

אמנם צווייג משתמש במילים "רחמים" ו"חמלה" כאילו היו חילופיות, אבל לעניות דעתי הן נבדלות אחת מרעותה באופן מהותי, משום שהרחמים יש בהם משום גבהות לב של מי שניחן בדבר מה, והוא אוצל מכבודו למען האחר, דווקא על מנת להתגדל בעיניו.
החמלה, לעומת זאת, היא רגש מעודן בהרבה משום שהיא מביעה הזדהות כנה עם רגשות האדם, מתוך עמדה שוויונית ובניסיון לחלוק איתו את העול הנתון על צווארו.
יחליט הקורא אילו מן הרגשות הוא שמשלט במעשיהן של הדמויות שבספר.

ניתנה האמת להיאמר, צווייג ניחן ביכולת כתיבה תיאורית מרשימה, עתירת מטאפורות ודימויים שמפיחים בכתוב רוח חיים ממש, ועם זאת היא עודנה רזה וחסכנית ולכן אינה מַלְאָה את הקורא. מאידך, הוא חוטא לא אחת בכתיבה רגשנית, אולי רגשנית מדי עבורי.

בעולמו של צווייג כל מילה, תנועה או מחווה שברמז הופכות עד מהרה לאסון בקנה-מידה קטסטרופלי והוא לא חוסך מקוראיו השתפכויות עד להתפקע, שהופכות מאוסות בשלב מסוים וגורעות בעיניי מאיכויותיו הברורות ככותב.
רק על מנת להעמיד דברים על דיוקם, אין לי דבר נגד הרגש הכן שהוא בבחינת אחד המניעים המרכזיים לקריאה בספרים עבורי, אלא נגד הרגשנות לבדה, שהיא מפגן מופרז ומוחצן של רגש, לעיתים קרובות כזה שנועד לעורר את לב האחר במרמה.
מטבעי כאדם, כאשר אי-מי טוען אותי שני קבין של רגש, אני משיב לו שני קבין של רגשות כנים לעומתו. אך אם, להבדיל, נמצא שהוא טוען אותי תשעה קבין של רגש, ומעתיר עליי עוד עשרים סאין להטביעני בזרמה סנטימנטלית שאין לה מידה, אזי אני מגיב בשרירות לב ולבי נאטם בקרבי.

אולי זו הסיבה שבשלה מצאתי את עצמי מעביר את דפי הספר האחרונים בין אצבעותיי, קהה-חושים, אדיש כמעט למקרא הקורות את הדמויות, ועל אף מעלותיו הרבות של צווייג אשר מניתי אך מקצתן ועודני עומד מאחוריהן, חתמתי את הקריאה בו תוך שאני מגלה הלכה למעשה מהו פשר קוצר רוחו של הלב.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אַבְרָשׁ אֲמִירִי
הכול יהיה בסדר

הכול יהיה בסדר

דן יוספן

בעמדכם בדיוטה הגבוהה ביותר שבמגדל הנישא מכל מגדלי העיר, אפשר שהתמונה שתישקף לעיניכם תהא שונה תכלית השינוי מזו הנשקפת מרחובותיה. אפילו הם מזוהמים, מעלים אדי רעל, הומי אדם ושורצים חתולי-אשפתות, חזקה עליכם שדבר מכל הרעה הזו לא יגיע אליכם.

כך גם גד, שומר יערות הכרמל שהתאלמן מאשתו לפני שש-עשרה שנים משמצאה את מותה בתאונת דרכים, משקיף על העולם שברא יוספן ממגדל אשכול שבאוניברסיטת חיפה.

מנוכר מהבריות, חי גד חיי נזירות ומסתגר בד' אמותיו לבל יאלץ להתמודד עם המציאות הקשה מנשוא בה אהבת חייו אבדה לבלי שוב. הוא שוקע באבלו והופך מעין מת-מהלך, כשהתמורות היחידות בחייו לובשות את דמותם של דפוסי התנהגות הרסניים המתבטאים לסירוגין בתקופות של הרעבה עצמית וסיגוף, ואחרות, של בולמוסי אכילה בלתי נשלטים.
במהלך השנים הארוכות מרחיק מעליו גד את כל אוהביו, ביניהם הוריו שלו, שעמם לא דיבר למרע ועד טוב ודחה את ידם המושטת פעם אחר פעם.
למראית עין בוחר גד לִגְלוֹת מרצונו ממנעמי העולם בשל ייסורי מצפון המתעוררים בו בעקבות מותה של אישתו, עליו הוא ממאן להינחם וכמו מבקש להיענש, אם כי בבחינה נוספת, כנראה גם על מנת להציל את נפשו שלו שזה כבר נקעה מיגונות החיים.

על רקע המאורעות הללו רוקם יוספן עלילה בה מושלת יד המקרה ומַפְגישה בין גיבור הסיפור ובין מספר דמויות משובבות-נפש, שהחמלה ואהבת-האדם שנשקפות מהן מלמדות בבירור על יוצרן הטוב והחביב אשר בראן בצלמו ובדמותו. אותו כוח מניע הוא שגם שוזר את חייהן של הדמויות אלה באלה ועובר כחוט השני לאורך הסיפור עד התהוותו של מארג התקשרויות סבוך בין הדמויות.

שפתו של יוספן מלוטשת, מתמרנת בין משלבים שונים; משפה מקראית ועד עגת רחוב משובשת וכוללת מימרות ממגילת קהלת, כתביו של עגנון ושל ניטשה, כשהן מושמות בפיהן של הדמויות השונות. אם לא די באלה, מוסיף יוספן נופך משלו כשאר פרפראות לחכמה, ביניהן מדרשי שם, לשון נופל על לשון, מילות חידוד ושנינה לרוב.

הן מצד פקעת הקשרים בין הדמויות והן מצד הלשון המוקפדת, בלטה בעיניי הגישה האסתטית של יוספן, על-פיה להיבט הצורני חשיבות ראשונה במעלה. מאידך, בהיבט התוכן מצאתי שקיים דמיון מחשיד בין הדמויות, ששורטטו בקווי-מתאר די גסים. אלה, הביאוני בתורם לתהות על תפקידה המובחן של כל דמות. כל הדמויות מתמודדות עם אי-אלו משברים בחייהן, כולן מאמצות תפישת-עולם חיובית במהלך העלילה, חלקן כלאחר יד, והן חסרות מעט מעמקות הנפש, לעניות דעתי.

למרות זאת, היצירה איננה אידיאל מבני בלבד אלא כתובה כמעין גרוטסקה, ולטעמי כך ראוי לְשָׁפטהּ. היא תיאור דיכוטומי, לעתים נלעג ומוקצן במכוון של הנעשה ומטרתו להדגיש רעיונות שאינם מתיישבים בהכרח עם הרובד המפורש של העלילה, הסכריני במקרה דנן (על כל המשתמע מכך, ובזאת כוונתי לשטף האזכורים התדיר של כל המגדנות בעולמנו).
בדומה לגד הבוחן את עולמו ממרומי מגדל אשכול, נדרש גם הקורא לאמץ מבט-על, בעדו נשקפות הדמויות המדובבות אחת את האחרת כמעין יישות קולקטיבית בעלת אמירה קיומית. אותה יישות היא הלכה למעשה יד המקרה ועל אף שהיא אינה לגמרי דמות בשר ודם, היא דמות ככל הדמויות בספר.

על פניו, תוחלתו של אדם לטוב, כמרומז בשם הספר, היא הרעיון המרכזי שאוגד את כלל המאורעות ומופיע חזור ואמור בתיווך הדמויות והקורות אותן. אף על פי כן, יד המקרה, או ידו המכוונת של האל, אליבא דיוספן, היא הקוצבת את מנת יגונותיו של כל אדם.
"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" היא לא רק מימרה, אלא אבן השתייה בעולם שברא יוספן בספרו, ממנה הכל נובע ומאחוריה מסתתרת אמירה מעוררת אי-נוחות. שהרי אם אין המושכות שמדמה האדם לאחוז בהן נתונות בידיו באמת, אזי הכל הפקר, הכל מועד לפורענות לעולם ותוחלתו המדוברת של אדם היא אך תוחלת שווא.
אותה יד המקרה הנעלמה היא מוטיב החוזר פעמים ספורות לאורך העלילה על-ידי דמויות המבקשות לדקור בידיהן זר בלונים צבעוני, כשבכל רגע נתון אפשר שתבאנה קץ על הבלונים. במובלע נשאלת השאלה: במה מותרים חיי האדם מאלו?

זרעי אותו רעיון נטועים לאורך העלילה כולה, חלקם באופן מפורש וחלקם בעצם גורלן של כמה מהדמויות. כך הם מכים שורשיהם ומצמחים עד חתימת הסיפור, שהותירה אותי עם תחושת אין-אונים ותהיות קיומיות על גורלות האדם.

במהלך הקריאה שמחתי לפגוש באתרים שונים מאתרי חיפה המעטירה, שהיוותה את מקום התרחשות העלילה ושימשה תפאורה נהדרת עבורה, ומצא חן בעיניי טעמן הספרותי של הדמויות שהלם מאד גם את זה שלי (מעשה יד המקרה!). האמת הנוקבת שמובעת בסיפור הצליחה לעורר אותי לידי מחשבה, הגם שהייתי שמח אם בנוסף למורכבות הצורנית שבו, היה נפתח פתח רחב מעט יותר אל עולם הנפש של הדמויות, שלתחושתי היו בעיקרן כלי שרת רעיוני בעולם בו האקראיות שולטת.

בהסתכלות רחבה, מצאתי את הסיפור נוגה למדי. אני מודע לעובדה שתחושותיי שונות מאד מאלו של יתר הקוראים בספר ומנחש שהטעם לדברים נעוץ בפרשנות האישית שנתתי לו, המאירה את שיבתו המאוחרת של גד אל החיים באור מעט פחות ססגוני מזה שמתגלה על דרך הפשט.
כי שנות חיים ארוכות של ניכור הן שנים שלא ישובו אחור עוד.
כי מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אַבְרָשׁ אֲמִירִי
חיים קטנים

חיים קטנים

האניה ינגיהארה

"שוטה שבעולם, שוב נקלעת אל אותה מלכודת פתאים!", כבר תקפתני חרטה בעודי אוחז באותו דג שהעליתי בחכתי לאחר שיטוטיי הקדחתניים ברשתות הספרים.
בין אצבעותיי נגלה ספר שמן בכריכה אפורה, מלא מקו לקו בשבחים הגומרים עליו את ההלל מפי כל שועי הביצה הספרותית האמריקנית, שעמה אין לי ולו דבר כמעט. מעטים הם הספרים האמריקניים המודרניים שנשאו חן מלפניי וזכר הזמן שנשחת לבטלה בקריאת היתר, עודנו חי ופועם בי. הוא שדימיתי לראותו אורב לפתחי גם הפעם.

"ובעצם איך אירע שבסופו של יום הִנֵּה נמצא אותו פרצוף חנוט בחיקי דווקא?" שאלתי בלבי, וכמענה להרהוריי מיד התרקם בעיני רוחי אותו זוג מוכרים שראיתי בצהרי היום, מקבילים לי פנים מדלפק החנות ומעלים חיוך שובה לב על שפתותיהם ודברי-שידולים על לשונם.
"ייקחם אופל, אותם זוג מוכרים שהשיאוני עצות סרק, שידלוני בדברים ומכרו לי דג רקק זה – גם כן דג ייקרא – וחיוך רחב על פניהם. טפו!"

כמבקש לעמוד על טיבה של ברייה משונה, פלחו עיניי את כריכת הספר במבטן - משתהות על כל תו בחפשן אחר המילים האסורות. היו אלו המילים אשר מהן יגורתי ושבשלן נטרפו ימיי ולילותיי, המילים שלמדוני צער וייסורי חרטה, כוונתי כמובן למילים:
"רב-מכר".
ערובה בטוחה למפח-נפש, חשבתי.
אלא שהללו לא נמצאו כלל, לשמחתי הרבה. או אז, לא בלי חשש, הרשיתי לעצמי לצלול אל תוך דפי הספר שגונם כשלג הצח והַחִלֹּתִי את צעדיי הראשונים בדרך העקלתון הפתלתולת שהועידה לי ינגיהארה.

הרומן נפתח בהתרחשות יומיומית, אגבית כמעט, בחייהן של הדמויות הראשיות בסיפור, כרומזת לשם "חיים קטנים" שהעניקה לו המחברת. טפח אחר טפח, חושפת ינגיהארה את העלילה המשתרעת על-גבי 640 עמודים ומגוללת את סיפור חייהם של ארבעה שותפים לחדר בקולג' קטן ויוקרתי במסצ'וסטס. הדמויות; וילם, ג'וד, ג'יי-בי ומלקולם, כולן בעלות מאפיינים מובחנים אחד מן האחר, תמונה המתיישבת היטב עם דבריה של ינגיהארה אודות הספר, על-פיהם ביקשה לטוות מעשייה קודרת ובה כל דמות מייצגת עולם ערכים שונה. מלבד זאת, ניתן למצוא בעלילה מאפיינים נוספים המחזקים את הקווים מנוסח המעשייה, כדוגמת יתמות של מי מהדמויות, דיכוטומיה ברורה של "רע" ו"טוב", וכן תיאורם של שגשוג והצלחה לאין שיעור וסיפורה של אהבה בלתי-אפשרית, הנולדת מעבר לכל תקווה או דמיון.
עוד בשלב מוקדם בעלילה מתחוור לקורא כי עברו של ג'וד המסתורי טומן בחובו סיפור תלאות מבעית, שפרטיו נמסרים לקורא במשורה לאורך הרומן והוא המהווה את אבן הראשה, הקו העלילתי המרכזי עליו נשען הסיפור.

אמנם אמת היא שבמהלך הקריאה נמצא כי הספר מלא מגרעות ככוכבי השמים לרוב וכי לא ניתן להתעלם מאותם בקיעים הניבעים לאיטם בעלילה. הסופרת מרבה בתיאור טראגי של מאורעות, כשהאחד רודף את משנהו באופן עקבי ותדיר עד זרא. לעניות דעתי, תיאור שכזה הוא מופרך בעליל ולכן פוגע במהימנות העלילתית של הסיפור. על אף שברור לי ניסיון הסופרת לטוות מבנה בנוסח מעשייה, אני מאמין שניתן היה לעשות זאת באופן שגם יניח את דעת הקורא הבוגר וללא גוזמאות שחוקות.
מלאכת הכתיבה כאן גם היא אינה חפה משגיאות. ינגיהארה חוטאת יותר מפעם או פעמיים בתיאורי מונולוגים מנותקים בהם לא נזכרת זהות הדובר כלל, אז מוטל על הקורא המותש ממילא לנחש למי נתכוונו הדברים (מה שמתחוור לעתים רק לאחר כמה עמודים). הספר רווי להג שנדמה מיותר לעתים, אם כי בדיעבד אני מאמין שהוא הנותן לסיפור גוף, בלעדיו לא היה זה אלא ספר תיאורי זוועות גרידא, נוסח "קנדיד או האופטימיות" של וולטר.

מלבד זאת, בחירת הדמויות הראשיות שנדמה שכולן (באמת, כולן?) נמצאות על הקשת הלהט"בית איננה סבירה ביותר – מחלי לי, ינגיהארה. אמנם החברה בה אנו חיים היא נאורה וליברלית, מאידך, כשארבע מתוך ארבע דמויות ראשיות כולן מגלות על דרך המקרה שניתן למקם אותן במרחק נאה מממוצע סולם קינסי, נדמה לי שלכל הפחות ראוי לנמק את הבחירה הזו ביותר מאשר מכבסת מילים בנושא פלואידיות מינית. אני מאמין שאם הייתה העלילה מתארת את חייהם של חברי התא הגאה של אותו הקולג', לפחות היה ניתן להסביר את שיעור היארעות התופעה בסיפור ואמינותו הייתה נשמרת, אך לא כך הוא.

מעל לכל אלה, בחירת הנושאים הנידונים במהלך הרומן מזמינה ביקורת, בין היתר העיסוק בנושאים שכל מי שלב פועם בקרבו תיצלינה אוזניו משמוע אודותיהם. כשבחרה ינגיהארה להעלות דווקא את הנושאים הקשים הללו, הנוגעים כל כך לליבם של אנשים, על הכתב, היא בחרה במודע להשתמש בהתנייה הקלאסית הקיימת בכולנו ושאותה ינקנו מקטנות, כך שהתגובה הרפלקסיבית המתעוררת לפרקים במהלך הקריאה נעה בין סלידה עזה ובין תחושת קבס הלופתת את בני המעיים. בזאת, לטעמי, יש משום מניפולציה זולה ובלתי מתוחכמת.
מתוך כך עולה שאלה כבדת-משקל באשר לטיב הספר:
האם זהו כושרה הספרותי של ינגיהארה, או הנושאים שבהם בחרה לעסוק שמעניקים לספר את כוחו?

יתכן ויפלא בעיניכם (לפחות בעיני אלה ששרדו את המעיין המתגבר של מילותיי עד כה, אויה) - על אף כל המגרעות שמניתי, אני נוטה לחשוב שאלו הן יכולותיה של הסופרת שנסכו בספר את האיכויות הייחודיות לו.

ינגיהארה מיטיבה לשרטט את הפרופיל הפסיכולוגי של דמויותיה, טבען ואופיין בצורה חיה להפליא. לעתים קרובות היא מתארת את המתחולל בלבן של הדמויות פנימה וקושרת בין מאורעות העבר המניעים את הלוך נפשן ובין הרגליהן ומבנה האישיות אשר לכל אחת מהן.
היא כורכת את הללו ביד אמן, תוך שהיא מתמרנת בין תקופות שונות בחיי הדמויות, עבר והווה לסירוגין, ומוציאה תחת ידיה מבנה עלילתי מרובד ומרשים.
לעניות דעתי, זוהי מלאכת-מחשבת שמצריכה מיומנות כתיבה וירטואוזית כמעט, כזו שמעטים הם הסופרים המיטיבים לשלוט בה.

מימד הזמן בספר זוכה להתייחסות נוספת מצד ינגיאהרה כשהיא מגוללת את סיפור חייהם של ארבעת החברים מהקולג'. הדינמיקה המשתנה חליפות בין הדמויות בעבור השנים, יחסיהן היודעים עליות ומורדות והתמורות המתחוללות באורח חייהן, כל אלה עשויים לעילא ובצורה משכנעת ביותר. לא אחת, מצאתי את עצמי נדהם (כמעט נבהל) לגלות כיצד חלפו להם עלומיהם של החברים וכמה בגרו ונשתנו בחלוף השנים, ממש כאילו היו אלה חיי שלי שחלפו מנגד והותירו רק קרעי זכרונות תלושים והדי קולות עמומים מן העבר.
בתוך כל זאת, לא יכולתי שלא להעלות על דעתי את השאלה: האם לא כאלה הם החיים? האם לא יעברו עליי כל ימי-הבלי כחציר יבש וכציץ נובל עד כלות הכל? האם לא נאמר עליה, על הנשמה, "ואתה עתיד לטלה ממני"?

ינגיהארה מצליחה לבטא את המחשבה המקננת בלב כל האדם, זו שאין הוא מעז לקחת לשון ולבטאה בפיו, ומגלמת אותה בדמויות שבראה, בחברות האמיצה שנקשרת ביניהן ובמהלך חייהן. מהלך חיים שהקורא, נגזר עליו שייקח בו חלק – ולקֹחַ, אכן לקחתי. הלכתי בנתיבותיהם של וילם, ג'וד, ג'יי-בי ומלקולם. נסקתי עמם למרומי אהבותיהם ושנאה ששנאו בערה גם בי להשחית. גיל שעלה על לבי בשמחותיהם הציף את כל חדריו ומכאובים אשר ידעו... על מכאוביהם לא אוסיף דַּבֵּר עוד.

תחושת הקִרְבָה שחשתי כלפי הדמויות ושהפיחה בי הסופרת לא צמחה לה יש מאין, אלא בזכות כישרון שאותו אינני יכול ואינני מוכן לכחד – כושרה הספרותי של ינגיהארה.
הייתי מעז לומר שהספר הוא בבחינת "השלם גדול מסך חלקיו". עיניכם הרואות שאינני מליץ יושר על הסופרת בעלמא, כי אם בוחר דווקא להתייחס לפגמים בו לפרטיהם. גם אם לא מניתי את כולם, הרי מסקנתי האחת היא שהם בטלים בשישים לעומת היצירה האנושית הנהדרת שהעמידה ינגיהארה לזכותנו.

אם בכל אלה לא מצאתם נימוקים ראויים לקריאה בספר, אומר רק שעל אף החולשות שתמצאו בו לרוב, אתם עשויים למצוא שהוא גם מלמד אמפתיה וסובלנות כלפי השונה כפי שלא מיטיבים לעשות גם רבים מהספרים המתיימרים לעשות זאת וגודשים את מדפי רשתות הספרים בימינו - ובזאת, רב לי.

בתום הקריאה, רק מחשבה אחת עברתני:
"אכן, שוטה שבעולם. הרי אמת דיברו מוכרי הספרים".

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אַבְרָשׁ אֲמִירִי

ביקורות נוספות על "כפרה"

כפרה

כפרה

איאן מקיואן

למי מאיתנו לא היו רגעים בחיים אותם הוא היה מוחק, לו רק אפשר היה? רגעים מביכים-בדיעבד בהם עשינו שגיאות מטופשות, היינו חסרי-רגישות, נסחפנו אחרי רגשות עזים והצטערנו אחר-כך, פגענו, ביצענו עוולות, היינו קצת מנוולים אפילו שאולי חשבנו שהצדק איתנו? רגעים אשר, לו היו נחשפים כעת בפני כל (ובפרט בפנינו אנו, שהרי השתנינו מאז והדחקנו חלק מרגעים אלו), היו סודקים את שריון הדימוי-העצמי שלנו בפני אחרים ובפני עצמנו. איך יכולנו להיות כל כך... כל כך... לא אנחנו?!

אני מודה כי לי היו לא מעט רגעים כאלו. בעיקר בשנות הנעורים, אשר לא לחינם נקראות שנות הטיפש-עשרה, אבל גם אחריהן. ומאחר וגדלתי במשפחה לא מאושרת, סיימתי את שנות העשרה שלי מתוסבך למדי ונדרשו לי עוד לא מעט שנים נוספות על מנת להכיר את עצמי, לדעת מה מתאים לי ומה נכון עבורי, להמיר את הכעס כלפי הורי בהבנה ואח"כ באהבה, ולפתח שכבה של ביטחון-עצמי שהיא דקה אמנם מכדי למנוע לחלוטין את כאבי הפגיעות, אך חסינה דיה כדי לאפשר לי לפעול באפקטיביות סבירה (כך אני מקווה) למען מטרותיי.

למזלי, השגיאות שעשיתי באותן שנים בהן הייתי בן-אדם "בהרצה" לא היו בלתי-הפיכות. ככלל, הטעויות והשטויות שעשיתי אז נדמות כעת, במבט לאחור, כקצף-על-פני-המים המתפוגג בחלוף הזמן: שום דבר לא נשבר ללא תקנה. אבל לא לכולם בהכרח יש מזל כזה. מה עולה בגורלם של אנשים צעירים שטרם עמדו לחלוטין על דעתם העושים שגיאות שהשלכותיהן קשות? האם יש כפרה על שגיאות כאלו? האם הן יוכלו לתקון?

בשגיאה כזו בדיוק – שגיאת גיל הנעורים אשר קשה לתקנה ולכפר עליה – עוסק ספרו המצוין של איאן מקיואן, "כפרה". הרומן נסב סביב שלוש דמויות ראשיות. בראיוני טליס, נערה בעלת דמיון מפותח ויצירתיות נדירה לגילה; אחותה ססיליה טליס, אישה צעירה בקצה מסלול נעוריה על סף גילוי נשיותה; ורובי טרנר, איש צעיר, נחוש ומוכשר להפליא, בנה של עובדת משק-הבית של משפחת טליס שמר טליס פרש עליו את חסותו ומממן את לימודיו הגבוהים. כבאפקט הפרפר, סידרה של צירופי מקרים אשר שלישיה זו מעורבת בה מחוללת תגובת שרשרת שאחת החוליות בה היא אותה שגיאת-נעורים העוברת כחוט-השני בעלילת הרומן.

זהו הספר הרביעי של מקיואן אותו אני קורא. בעוד שלשלושה הראשונים ("סולאר", "אמסטרדם" ו"אהבה עיקשת") התחברתי כבר אחרי עמודים ספורים, כאן נסחפתי עם העלילה רק לאחר כתשעים עמודים. הסיבה היא שבחלק הראשון של הספר העלילה זורמת לאיטה. בחלק זה של הספר מקיואן בעיקר מותח את הקפיץ המשוכלל והחזק שיניע אח"כ את העלילה לאורך כ-300 עמודים נוספים (או, אם תרצו, לאורך כשישים וחמש שנה נוספות), ומעניק לדמויות עומק. אך משהעלילה החלה לזרום בקצב, היה לי קשה להניח את הספר המרתק הזה מידי.

עלילת הספר מתפרשת כאמור על פני שנים רבות וחלק ממנה מתרחש במסגרת המערכה האיומה בדנקרק שבצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה, בה נחלו בעלות הברית תבוסה קשה מידי הנאצים מחד, אך גם הצליחו כנגד-כל-הסיכויים להציל את רובו של חיל המשלוח שלהן מאידך. אנו נחשפים גם ללונדון של ערב הבליץ האווירי הנאצי ולחוויות הקשות של אחיות בתי החולים של לונדון במהלך תקופה נוראה זו. מקיואן מפליא לתאר אירועים היסטוריים אלו לפרטי-פרטים וניכר שעשה מחקר מעמיק בנושא טרם כתיבת הרומן.

רק דבר אחד העיב על הנאתי מן הקריאה ברומן זה – התרגום העברי. המתרגמת היא עתליה זילבר והעורכות האחראיות הן אילנה המרמן ונילי מירסקי. מדובר בטרויקה מכובדת ובעלת זכויות רבות בספרות העברית. ובכל זאת, נראה שהתרגום לא עבר אפילו את מבחן האיכות הבסיסי ביותר שהייתי מצפה לו: קריאה קפדנית אחת כתום התרגום. דוגמאות לבעיות בתרגום מופיעות מתחת לביקורת זו. אם אתם יכולים לקרוא את הספר במקור האנגלי, עדיף. אם לא – אפשר ליהנות ממנו גם בתרגום העברי למרות הבעייתיות שבו.

*****************************************************

קראתי את ההדפסה החמישית מ-2003. הנה מקבץ של טעויות שלא צריכות להופיע בתרגום איכותי:

- עמוד 102: "חוסר סקרנותו בקשר לבנו נראתה בלתי אנושית". צ"ל "... נראה בלתי-אנושי".

- עמוד 132: "תחושה צינה היא להתבגר". מה זה?

- עמוד 142: "כמעט כל המבוגרים שנכנסו אל חדר האוכל המחוסר האוויר".

- עמוד 172: "אפילו כימיאי יש בו תועלת". הכוונה ל"כימאי".

- עמוד 297: "המועקה לא הייתה רק בבית החולים". לא? אח"כ המועקה הלכה גם לקולנוע? די ברור שהכוונה היא כי "לא רק בבית-החולים שררה מועקה". ישנם בספר משפטים מסורבלים למכביר, קרוב לודאי תוצר לוואי של התרגום. הנה דוגמא נוספת לתרגום גרוע היוצר משפט בלתי-ניתן להבנה:

- עמוד 306: "אבל כשעמדה בכותונתה על המישורת שעל יד חדרה, הדבר האחרון בלילה [מה?], והביטה אל העיר החשוכה שמעבר לנהר, זכרה את המועקה השוררת ברחובות, ובמחלקות, מועקה שכמוה כחשכה עצמה. שום דבר בשגרה יומה [למה?], אף לא האחות הראשית דראמונד, לא יגן עליה מפניה". אוי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עולם
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

קרה לכם פעם שאתם מתחילים לקרוא ספר, והקריאה לא קולחת, בלשון המעטה. אתם ממשיכים לקרוא כי לא יפה לעזוב באמצע, וממש כשאתם אומרים לעצמכם "די, זהו, נמאס" ומחליטים לזנוח את הספר, הוא מתחיל להשתפר, ומכאן ואילך הוא מתחיל לעלות ולהאמיר לגבהים חדשים, עד שבסופו של דבר אתם מוצאים את עצמכם מרותקים ונשבים לחלוטין בקסמו של הספר. ואז, בסופו של דבר, כשאתם מסיימים אותו בהתפעלות גדולה, אתם משחררים אנחת רווחה ומודים לעצמכם שנתתם לו צ'אנס נוסף.
זה בדיוק מה שקרה לי עם הספר הזה, שפורש את יריעת התנהלותו הרחבה של סוד אפל, חטא גדול שהשפעתו מרחיקת לכת, אשר משפחה אחת צריכה להתמודד עמו על פני כל המאה העשרים.

פתיחה מדשדשת ומשעממת התפתחה לה (אחרי, בערך, 70-80 עמודים) לספר מצוין, מרתק, שבד בבד עם עלילה סוחפת, משלב גם שאלות פילוסופיות לא פשוטות על טבע האדם (שאלת מיליון הדולר: האם יצר האדם רע מנעוריו), על עוון נורא ואיום (והאם יש לו כפרה ומחילה), על צירופי מקרים ועל כוחם בחיינו (אגרטל עתיק שנשבר על שפת בריכה בפארק, פתק מסגיר שנכתב מתוך סערת יצרים ורגשות ובמקום להיגנז נשלח בטעות ליעדו, מחזה רומנטי ילדותי שלא הוצג, נערה שנאנסה - כל אלה נשזרים ומשתלבים זה בזה מכוחה של מקריות שתשפיע על דמויות רבות), על אהבה ועל שנאה (ועל המרחק הקצר שבין הרגשות הקוטביים האלה).

ספר של חמישה כוכבים זוהרים, ואלמלא הפתיחה המגומגמת, נראה לי שהייתי מוסיף לו את הכוכב השישי...

לפני 9 שנים•
★★★★★
•יונתן בן
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

רשימות זה דבר טריקי, במיוחד לאורך זמן. קחו את שבת של איאן מקיואן כדוגמה. הכנסתי אותו לרשימת "שווה קריאה שנייה" ולחמישה כוכבים, ואז כאשר באמת קראתי אותו קריאה שנייה התאכזבתי ממש. מה שהתאים לזמן ולמקום בעבר כבר לא התאים, והספר הוא בינוני למדי. הספר כפרה של אותו סופר הזה היה אצלי ברשימת "צריך לקרוא מתישהו". ממתי הוא היה שמה? אני מניחה שמאז שכתבתי על הספר דברי מתיקה, ספר שנתתי לו שלושה כוכבים בין השאר בגלל שסיום הספר נותן פתאום תזוזה בנקודת המבט שמשפיעה על הספר כולו, ומציג את העלילה בזווית חדשה לחלוטין. בתגובה כתבה לי אפרתי ש"כפרה" הוא ספר מומלץ, וכנראה שאז הכנסתי אותו לרשימת החיפושים שלי. אם כי זה לא היה חיפוש אקטיבי במיוחד, ולא טרחתי עליו. כך שעברו יותר מעשר שנים עד שמצאתי את הספר בספריית הרחוב ונזכרתי שבאמת רציתי לקרוא אותו פעם. ובכן "פעם" הגיע.

על העטיפה נמצאת תמונה שצילם כריס פרייזר סמית', שהוא צלם דיוקנאות מוצלח, וכדאי להיכנס בהזדמנות לאתר שלו ולראות. בתמונה נמצאת ילדה, ושמא נערה צעירה, הלובשת שמלה בהירה ויושבת על מדרגות חיצוניות כלשהן בתנוחת המתנה. אפשר לדמיין שזו בראיוני טאליס בת השלוש עשרה כפי שהיא בתחילת הסיפור. אנחנו בשנת 1935, בבריטניה, ומשפחת טליס מציגה דוגמית לחיי רווחה באנגליה יחד עם חוסר נוכחות הורית בולט. אבי המשפחה ג'ק נמצא בנסיעות עבודה ארוכות ומתקשר טלפונית עם המשפחה. רעייתו אמילי, סובלת ממיגרנות המשביתות אותה ימים שלמים, מה שלא מפריע לה להזמין לבית המשפחה רחב הידיים את הילדים של אחותה הרמאיוני הנמצאת בהליכי גירושין. בראיוני, ילדת הקינוח המפתיעה של ג'ק ואמילי שגדלה בפועל כילדה יחידה עם אחים הגדולים ממנה בהרבה, נדרשת לארח את בני הדודים. היא מוצאת את עצמה כילדת סנדוויץ' בין בת הדודה לולה בת החמש עשרה, אמנם גדולה אך קרובה לה בגיל, ובין התאומים השובבים בני התשע. בראיוני בעלת הנטיות היצירתיות והדרמאטיות מחליטה שזו הזדמנות טובה להעלות מחזה שכתבה וללהק את בני הדודים לתפקידים.

אלא שמראה חטוף מהחלון, מראה שאותו הצליחה לפרש נכון רק שנים מאוחר יותר כבוגרת, תופס את תשומת ליבה, מפנה את כוחות היצירה שלה לאפיקים אחרים וגם את הרגשות שלה. בראיוני בת השלוש עשרה מפרשת בצורה שגויה את הקשרים הרומנטיים הנתווים מול עיניה, ובסופו של דבר העדות שלה משלחת את בן החסות של אבא שלה אל בין כותלי הכלא, מעשה שעליו היא מלאת חרטה בשנים שלאחר מכן. כל זה החלק הראשון של הספר. החלקים הבאים מראים את העולם בהיקף שברו במלחמת העולם השנייה. איאן שולח את הדמויות שלו אל נסיגת הצבא הבריטי בדנקרק ואל היומיום של עבודת אחות בית חולים בלונדון באותן שנים, והכל תחת אותו מעשה חסר כפרה.

אני מאוד אהבתי את הכתיבה, את ריבוי התיאורים, את התחושות הפנימיות המתוארות ואת התקדמות העלילה. לכן אני מוכנה לסלוח לסופר על טריק "הסופר הכותב על סופר" וגם על הניסיון הנדון לכישלון של גבר בוגר הכותב מתוך תודעה של נערה צעירה. חלק מ-39 הביקורות על הספר הזה באתר הן פושרות למדי ואני יכולה גם להבין אותן, כי זה ספר איטי ולוקח זמן להיכנס אליו, מה גם שלא תמיד כיף להיכנס לדרך חשיבה של ילדה מוזרה בת 13, אבל בעיני זה שווה.

לפני 6 חודשים•נצחיה
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

זה ספר שהתקשיתי בקריאתו. ניסיתי להבין למה? הכתיבה של מקיואן היא מצוינת הוא יודע לבנות דמויות עם פרופיל פסיכולוגי מתאים. הוא יודע לתאר יחסים בין דמויות בצורה נפלאה מצד אחד. מצד שני זה הספר השני שלו שאני קורא ומסיים אותו עם הלשון בחוץ.

אני חושב שהסיבה היא כי בסיפור הזה שאין בו דמות ראשית אחת, לכן לי היה קשה מאוד לצלוח את הספר הזה. אני מרגיש שהספר הזה הוא החמצה, מצד אחד יש בו מרכיבים מצוינים ומצד שני התבשיל הוא רק בסדר.

אז על מה הסיפור?

הסיפור הזה מחולק לשלושה חלקים.

החלק הראשון – מספר על ילדות בבית בורגני באחוזה באנגלייה, לסיפור שלוש דמויות חשובות.

בראיוני – אחות קטנה, מוכשרת, כוחנית ומניפולטיבית.

ססיליה – האחות הגדולה והאחראית שמתאהבת ברובי.

רובי – בנה של אחת מעוזרת הבית שמאוהב ססיליה.

אירוע מכונן גורם לכך שאהבה בין רובי ססיליה לא ממומשת.

החלק השני – מתאר את קורות חייו של רובי כחייל בזמן מלחמת העולם השנייה וכולל את התבגרותה של בראיוני כאחות בבית חולים בזמן המלחמה.

החלק השלישי – מתאר את סוף שנות ה 90 כאשר בראוני כבר אישה זקנה וחלונית המבצעת חשבון נפש.
אני לא אפרט יותר כי זה יפגע בהנאת הקריאה.

על מה הסיפור בעיני?

באחד מימי השואה שמעתי ניצולת שואה שסיפרה את מה שעברו היא ואחיה הקטן. אני לא זוכר טוב את כל הסיפור אני רק זוכר את המסר מהקטע האחרון. כשהיא ואחיה הגיעו ברכבת למחנות המוות היא נזפה בו על כך שהוא שלומיאל כי הוא איבד את הנעל שלו (אם אני לא טועה). היא לא ראתה אותו מאז שהיא נזפה בו, הוא נרצח ע"י הנאצים. בעקבות זאת עד היום היא מייסרת את עצמה שהפרידה שלה ממנו היא בנזיפה. כשהסתיימה המלחמה והיא ניצלה, היא נשבעה שבכל פעם שהיא תדבר לאהוביה, היא תעשה זאת כאילו זו הפעם האחרונה שהם יפגשו.

מה לסיפור הזה ולספר?

בניגוד לכותרת של הספר, הסיפור הוא לא על 'כפרה'. הסיפור הוא על חרטה עמוקה ללא יכולת כפרה. החרטות הכי כואבות הן החרטות שקשורות לאהובנו. אם יש לנו נושא שצריך לתקן או לפחות לא לשאת תחושת חרטה לנצח, רצוי לתקן כל עוד יש לנו זמן לעשות זאת. אחרת זה פצע פתוח שלא ניתן לאחות.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אדמה
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

***** (לא מצליחה לדרג אז 5 כוכבים)
בתחילת הספר יש לומר בפה מלא שהעלילה הייתה מנומנמנת , מחשבות תודה שדרבנת אותי להמשיך זה השתלם.
יריעת 400 העמודים מספרת בעצם סיפור של משפחה אנגלית מהמעמד האריסטוקרטי בסביבות השנים 1900-1999 . אחוזה גדולה טובלת בירק ובמרחבים עתירי דמיון ומעוף. משרתים, טבחים, גננים, ארוחות ערב מסורתיות עם כל הגינונים האנגליים. ילדים משתוללים בין לבין וחינוך למשעי באוניברסיטאות נחשבות. עד כאן פיהוק רציני אבל אז העלילה מקבלת תפנית של רכבת הרים דוהרת.
רובי בן טיפוחם ובן העוזרת בדרך לארוחת ערב באחוזה, לפתע פוגש את בראוני בת ה 13 שהחליטה להכות סרפדים במקל באחו ולפרוק עצביה , רובי נותן לה מכתב שרצה להביא לאהובתו סיסיליה, ביקש שתרוץ ותביא לה. מתברר שבטעות לקח את האיור הגס שצייר בקולג' במקום מכתב ההתנצלות. בראוני ישר הכתירה אותו סוטה כשפתחה את המכתב שמיועד לאחותה.
הרפתקאות בראוני רק ממשיכות בטעות פתחה דלת שלא אמורה הייתה לפתוח. מה שקרה בספריה בין מדפי הספרים כנראה יישאר שם בין הספרים. ומי כפה עצמו על לולה אחת האחיות בעלת פני חרסינה זה כנראה גם יישאר בין כתלי האחוזה. משם העלילה מתפתחת לחלק שני של העלילה שנרקמת כמו שטיח קיר ארוג באריגת שתי וערב.

החלק השני כולו על רובי ומלחמת העולם הראשונה, תיאורים קשים ביותר של חיילים נאבקים על חייהם בהליכות רגליות אין סופיות בגבולות צרפת או אנגליה. הפצצות הגרמנים. צרפת שספגה מהלומות קשות, אנגליה ששלחה חיילים בריאים וקיבלה אותם בחזרה מרותשי איברים...אחיות במדים מנסות להרכיב חלקי פנים וגפיים. תיאורים קשים של רעב צמא ובעיקר אי וודאות מתי ומי הולכים להפציץ. והכי חשוב לנסות להישאר בחיים רק עוד יום ואז עוד יום ועוד יום..

כשמכתבי אהבה נמצאים בכיס הפנימי של רובי קרוב ללב, המטרה לחזור לאהובה שמחכה בבית מגמדת את כל שאר עוולות המלחמה .

החלק השלישי הוא המפויס , הוא החלק הבוגר, האחראי, הסמן שמסמל את קץ העויינות, קץ המלחמה, החלק השלישי הוא המחילה והמוחלים. הוא סיום האפיזודה הנפלאה הזו שמקיואן רקח בשבילנו..

ומשם הדרך לסוף קצרה מאוד.

****************************************

מוזר ככל שישמע אך למילה כפרה או Atonement יש בשבילי קונוטציה מאוד יהודית. אולי זה בגלל יום כיפור או שהמשמעות הכבדה של כפרה על חטאים קשורה אצלי לדת . נדמה שיש מילים ומשמעויות שלא מתאים להם להיות בשום שפה או ארץ אחרת בשבילי. ככל שהמשכתי לקרוא ולהתעמק ביריעה הנפלאה הזו קלטתי שהשורש כ.פ.ר טוב מספיק בשביל כל אדם שיש לו על מה לכפר ועל אנשים שיכפרו לו.

הסיפור שלנו פה סובב כולו סביב טעות שנעשתה בידי ילדה בת 13 וגחמנותה הילדותית לראות את החיים בשחור לבן. רע או טוב בלי להבין מה ההשלכות של אותה האשמה. העלילה מספרת איזה חיים ושל מי היא עיוותה ושינתה מהמסלול? מי היו השותפים לעצימת העיניים בלי לבדוק את העובדות וללכת כעדר עיוורים רק מכיוון שהיה נוח?
אם יש פה קיטשיות של מוטיבים שחוקים כמו קין והבל והעני והעשיר ,הם נבלעים באלגנטיות ויופי של שפה גבוהה נפלאה ומדוייקת של מקיואן .

אחד הטובים של מקיואן, וקראתי כבר לא מעט ממנו.

לפני 8 שנים•חני
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

כפרה מאת איאן מקיואן הוא ספר שצולל עמוק לתוך מעמקי הנפש האנושית, ובו בזמן מצליח לטלטל את הקורא כמו רכבת הרים רגשית. כאשר קוראים את הספר, לא ניתן להתעלם מהאופן שבו הוא גורם לנו לבחון את מושגי האשמה, הכפרה והאהבה באופן בלתי נשכח.

העלילה עוקבת אחר בריאוני טאליס, ילדה בת 13 בעלת דמיון מפותח, אשר מתווכת באירועים דרמטיים שמשנים את חייה וחייהם של הקרובים אליה. טעות טראגית מובילה לסדרה של אירועים המשפיעים על גורלם של רובי טרנר וססיליה, אחותה הגדולה של בריאוני. העלילה נפרשת לאורך השנים, תוך כדי שהקורא עוקב אחר בריאוני, רובי וססיליה במסעם להתמודד עם השפעות הטעות ההיא. הנקודות החיוביות של הספר כוללות את הכתיבה המלוטשת והקולחת של מקיואן, השוזרת תיאורים מרגשים ומדויקים עם דיאלוגים אותנטיים. כמו כן, ההעמקה בדמויות היא אחת החוזקות של הספר, כשמקיואן מצליח לשרטט דמויות מורכבות ומרובדות עם קונפליקטים פנימיים אמינים. עם זאת, חלק מהקוראים עשויים למצוא את הקצב האיטי של הספר מאתגר, במיוחד בחלקים הראשונים. בנוסף, ישנם רגעים שבהם הטון הדרמטי עשוי להיראות מעט מוגזם.

בסופו של דבר, כפרה הוא ספר בעל עומק פסיכולוגי שמותיר חותם בלב הקורא. הוא מזכיר לנו כיצד מעשים קטנים יכולים להשפיע בצורה משמעותית על חיי האנשים סביבנו. עם כתיבה מופתית וסיפור מרגש, איאן מקיואן מצליח ליצור יצירה שלא תשאיר אתכם אדישים.

אם נשווה את הספר לספריו של פול אוסטר עליהם כתבתי בעבר, שני הסופרים עוסקים בגורל ובטעות, ובאופן שבו אלו יכולים לשנות חיי אנשים. ב"כפרה", הטעות של בריאוני מובילה לשרשרת אירועים שתשפיע על גורל שלוש דמויות מרכזיות. גם ביצירות של אוסטר, נושאי הגורל והאשמה נוכחים ובאים לידי ביטוי בדרכים ייחודיות. מקיואן ואוסטר חוקרים שניהם את העומק הפסיכולוגי של הדמויות שלהם, עם דגש על השפעותיהן של החלטות, מקרים וגורל על חיי האנשים. "כפרה" כולל מבנה נרטיבי מורכב הכולל קפיצות בזמן ומעברים בין נקודות מבט שונות, בדומה לספרים של אוסטר, כגון "הטרילוגיה הניו יורקית", בהם יש מבנים נרטיביים ייחודיים וחילופי זמנים ונקודות מבט. עם זאת, שני הסופרים פועלים בסגנונות ספרותיים שונים. איאן מקיואן נוטה לכתיבה ריאליסטית יותר, המתמקדת ביחסים בין אנשים ובסיפורים אנושיים. פול אוסטר, לעומת זאת, נוטה להוסיף נגיעות של מסתורין ואבסורד לסיפוריו, מה שמקנה להם תחושה של ריאליזם מופלא.

בכך, בעוד שיש כמה נקודות השקה בין הספרים, כמו העניין בגורל, אשמה ונרטיב מורכב, כל סופר מתמקד בנושאים אלו בדרכו הייחודית.

לפני שנתיים•ג'יפיטפוט
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

החיים כתיקון

לצבי המורה שלי להיסטוריה של יהודי ארצות הברית היו מטלות מאוד מקוריות לתלמידו, הייתי צריך לצפות בסרט שחור לבן מפתיע באיכותו בשם אליס איילנד, המספר על הגירת היהודים לארצות הברית, או לקרוא את רומן המופת, העוזר של ברנרד מלמוד בכדי לקבל מימד חוויתי נוסף לאפוס הגירת היהודים לברוקלין. באמצעות הגישה הזאת למדתי איך לומדים היסטוריה כחוויה רב תרבותית מרגשת הנוצרת מהמפגש בין תחומים שונים כמו קולנוע וספרות עם ההיסטוריה.

כשקראתי את דנקרק של סבאג מונטיפיורי, המספר על הדרך בה הבריטים חילצו את עצמם מצרפת שנכבשה על ידי הגרמנים, מצאתי בספרו אזכור לספר כפרה של איאן מקיואן העוסק באותה אירוע מכונן. נגשתי לסופר שאת ספריו לא הכרתי עד כה, בכדי להשלים את תמונת דנקרק שלי, ולהבין טוב יותר איך נראית המתנה דרמטית של חיילים מובסים, המוטלים על רצועת חוף ים צרה ודחוסה, מטולטלים בין תקווה לייאוש.

הספר כפרה מתחיל בשלווה בריטית טיפוסית המשתבשת בהמשך. התחלה היא כמו סרט בריטי מוקפד, בו המצלמה נעה באיטיות על חפצי הבית בכדי להכניס את הצופה לאווירת התקופה, בית אצולה בשקיעתו, רגע לפני מלחמת העולם השנייה. מקיואן מתעכב על כל פרט באמצעות משפטים דחוסים וארוכים, לצד תרגום שלא זורם, ההופך את הפתיחה למייגעת ומתישה.

בראיוני היא ילדה מפונקת המבקשת לעלות מחזה שכתבה בעזרת בני משפחתה, משאלה שנותרה לא ממומשת, מכאן היא נפגשת עם החיים הממשיים ומביימת אותם כמציאות מעוותת שמקורה בקנאה ובנקמה ילדותיים. היא מפרשת את אחותה ססיליה הבוגרת המתנה אהבים עם רובי, בנה של עובדת המשק, כמעשה תועבה, בהמשך היא משייכת לרובי עלילת אונס תמוהה. בדיה שהפכה לאשמה הממיטה אסון על חייו ועל המשפחה כולה. האם כפרה ומחילה למעשה הנורא אפשריים ?

החלק השני של הספר מהווה ניגוד לשלוות הפתיחה. טוראי רובי טרנר, נסוג כחייה נרדפת ופצועה לדנקרק, הוא עובר מסע, אודיסיאה של סבל ותבוסה, החובר למעמדו, כאסיר משוחרר שהורשע בעבירת אונס. נשארה לו אהבה מנחמת לססיליה, שדמותה עוזרת לו לשרוד ייאוש ותבוסה הלובשת ממדי אסון קולוסאלי. באמצעות מקיואן, יכולתי לשמוע את שאגת מפצצי הצלילה החולפים ביעף על אנדרלמוסיות שיירות הנסוגים. הרגשתי באימת החיילים והאזרחים הנמלטים. ראיתי את מראות ההרס והרוגים המוטלים בצידי הדרכים כפני התבוסה. רובי מגיע לחוף בשארית כוחותיו, מולו הים הריק מסירות, מאחוריו טבעת המגנים המנהלת קרב נואש נגד הגרמנים שעוד רגע יפרצו את קו החזית, מצב ללא תיקווה, ייאוש אנושי של יחיד ואומה שגורלם מוטל על כפות המאזניים.

כפרה, הוא לא רומן היסטורי רגיל, אלא רומן פסיכולוגי ופילוסופי, המתאר את חיבוטי נפשם של גיבוריו על רקע תקופה רבת תהפוכות. הרומן, למרות פתיחתו המתישה הותיר אותי לא פעם פעור פה מול היכולות הוירטואוזיות של מקיואן לשלב בין תיאורים אנושיים, לתיאורים תקופתיים והגות. כפרה היא יצירה טובה המעמידה במוקדה שאלה פילוסופית גדולה, האם יצר לב האדם הוא רע מנעוריו ( בראשית ח כא ). מקיואן מבקש מעננה לדילמה הגדולה, באמצעות התבוננות בחיים ההופכים לאסון קולוסאלי, בהם גיבוריו מתמודדים עם מצבים אנושיים קיצוניים, קינאה, עוול, אשמה, כפרה, ומחילה. התנסויות המייצגות את הטבע האנושי, כרע מיסדו בצד האחד שלו (הובס) וכטוב מיסודו בצד השני שלו (לוק ). האדם כנראה לנצח יאבק, או יחיה את שני היסודות הסותרים, בניסיון אין סופי להשגת השלמה פנימית. מקיואן חיפש במעגלי חייהם של גיבוריו, את התשובה לשאלה, האם כפרה ומחילה אפשריות, האם הניסיון להשגתן מוביל להשלמה פנימית ?

סיום הרומן כפרה הוא שיא נפלא ההופך את העלילה למעגלית, לרגע נדיר של קסם בו העבר וההווה מתחברים. ברגעים האלו הרגשתי כמו בראיוני הבוגרת, גיבורת הרומן, המביטה על חייה ותחושות של עצבות והשלמה פנימית מציפים אותה, על החיים שהיו ועל אלו שלעולם לא יקרו עוד.

אחרי שסיימתי את כפרה, בקשתי להרים טלפון לצבי המורה שלי להיסטוריה, שהוא ממש זקן כעת, ולומר לו תודה על האופן שבו אני עדיין ממשיך על פי משנתו לחוות היסטוריה, ספרות וקולנוע, כתמונת פזל רב תרבותית, חייה, נושמת ומרגשת ולעתים אף בועטת ומכאיבה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רץ
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

כפרה עליך, איאן מקיואן. כפרה עליך.





אם ב'טובת הילד' הדבר שהכי פחות אהבתי הייתה הכתיבה, כאן ב'כפרה' דווקא הכתיבה הייתה הדבר שהכי אהבתי. הכתיבה היא אותה כתיבה מקיואנית יפה, אלא שכאן, מלבד כתיבה יפה, אין הרבה. כלומר יש - יש סיפור שמתרחש בבריטניה, ויש בו נערה שכותבת מחזות, ויש איזה מיקרה אונס, והספר עצמו אפוף במין אווירת רפאים שקטה ומפחידה כזו - אבל הקטע הוא שזה לא כל כך עניין אותי.

לפי שני הספרים של מקיואן שקראתי עד כה (הספר הזה, וטובת הילד), אני מבין שהספרים שלו לא אחידים ברמתם. לכן, אנסה לקרוא בהזדמנות ספרים נוספים של מקיואן, אשר מסקרנים אותי. סך הכל, איאן מקיואן יודע לכתוב - לכן כל מה שצריך ספר שלו כדי לקבל ממני ציון של 5 כוכבים, זה סיפור מעניין.


נ.ב - אהבתי את הכריכה הקידמית. יש בה משהו מאוד אנושי וריאליסטי, ונוגע ללב. עושה חשק להיכנס אל תוך האיור שנמצא בה, לשבת על יד אותה נערה מיסתורית, פשוט לשבת, תוך כדי שהרוח הנעימה עוברת בגוף של כל אחד מאיתנו.

לפני 9 שנים•זה שאין לנקוב בשמו
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

ביום קיץ חם ומנומנם ב 1935, קורים בבית כפרי של משפחה אנגלית אמידה מספר ארועים, שישנו לנצח את חייהן של חלק מהמשתתפים. ילדה שיש לה "כישרון למלים" מנסה לארגן את הבלגן של ההתבגרות ולהחזירו לסדר המאוזן של הילדות. שני צעירים מבינים פתאום משהו שלא הבינו קודם, ומעשה משובה הופך ליד הגורל. כל זה מלווה בתאור דקדקני של דמויות המשנה, תאור המקים לחיים לא רק את האנשים אלא את כל מרקם החיים העוטף אותם.

הספר מחולק ל 4 פרקים, כשהראשון איטי ופרטני, יש יאמרו (לא אני) משעמם, ואלה שאחריו שואבים אליהם את הקורא בעוצמה רבה. רצה הגורל, שלפני שהספר הגיע ראיתי את הסרט בלי לדעת שיש קשר בינהם. כך שקראתי אותו על רקע הפרשנות (המעניינת) של הבמאי, שלרוב תאמה את - ואולי השפיעה על - פרשנותי על הספר. מה שעיצבן אותי לא מעט היה התרגום של עתליה זילבר. לאו דווקא שגיאות תחביר ואיות, אלא משפטים מגושמים ומפותלים, הערות שוליים עם הסברים מיותרים, המנסים, כנראה, להגיע לדיוק כשהתוצאה היא סירבול וסגנון מעייף.

אז מה אני אומרת? הספר טוב. תודה רבה, עולם-נפלא-נורא על ביקורת שכיוונה אותי אליו. הסופר מעלה גם שאלות לא שיגרתיות: האם סופרים כותבים כי יש להם צורך לתקן את עולמם הכאוטי? האם גיל צעיר וחוסר ידע הם תרוץ מתקבל על הדעת למעשים שלא ייעשו? האם אפשר לכפר על הרס חיים? האם אפשר לצפות לסליחה? מי שמוכן להתחבט בבעיות שוברות לב כאלה, ובאמתחתו - כמו אצל כולנו - גם דוגמאות אישיות למעשים מהסוג הזה, מוזמן לקרוא ולהחליט.

*

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
דירוג
1.0
לפני 7 שנים

“כתוב לא זורם, ריבוי פרטים משעממים. לא יודע אם האשמה במקור או בתרגום. נשבעתי לקרוא עד עמוד 50 ואז להח”