ביקורת ספרותית על קוצר רוחו של הלב מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר טוב

---

לא. לא היה זה קולמוס בו משך שטפן צוויג, אלא איזמל מנתחים מושחז להפליא.
אמנם היה דומה לקולמוס דמיון ניסי, אלא שכל ניד שלו תכליתו אחת הייתה – לגלות את נפש האדם בערייתה.
לפשוט מעליה את כסותה ולאצור את מחשבות האדם, נטיות לבו, מניעיו ודחפיו המרוסנים, משוגותיו ונבוכותיו בין דפי הספר. כאילו ביקש לפרוט כל רגש וכל בן-בנו של רגש לחצאין, לשליש ולרביע ולערותם כמה שידו מגעת, עד היוודע לו מקור נביעתם לאשורו.

"דיסקציה של הנפש" יהיה כנראה שם הולם להליך שעורך צווייג בדמויותיו, ובאמת דומה בעיניי שאין עוד סופר המפליא לשרטט את האנטומיה של נפש האדם באותה מידה של תבונה וכישרון כמותו.

בכתיבה מהוקצעת, שיש בה מן הצמצום והדקדקנות גם יחד, שוטח צווייג ברומן את סיפור היכרותם של אנטון הופמילר, סגן בשירות חיל-הפרשים של צבא הקיסרות האוסטרו-הונגרית שהוצב באחת מעיירות הקסרקטין בגבול ההונגרי, ואדית קקשפאלבה, עלמה צעירה ובת למשפחה אמידה ורמת-יחס.

בדומה לרוב נושאי הדרגות באירופה של אותם ימים, שבילו את שעות הפנאי במחיצת אנשי החברה הגבוהה והתגלגלו בין מסבאות והתכנסויות בטרקליניהם של כל אנשי שלומם, להטיב את לבם עליהם במאכל ובמשקה, במשחק ובשעשוע, כך הוציא גם סגן הופמילר את שעותיו עד שהזדמן אל סעודה שנערכה בבית אחת ממשפחות האצולה שבעיר.
שם פגע באדית, בתו הענוגה והשברירית של העשיר המופלג פון קקשפאלבה.
בתום הסעודה, הזמין אותה לריקוד מתוך נימוס ורגש כבוד, אך למבוכתו הרבה של הקצין הצעיר, המחווה הידידותית שנקט נענית בהתפרצות משולחת-רסן של אדית, בעקבותיה נודע לו על הרעה החולה שפקדה אותה – דבר היותה נכה המשותקת בשתי רגליה.

הזעזוע שתוקף את הופמילר על החטא שחטא לפניה, לכאורה, כאילו הזכיר לה את מוגבלותה במזיד כשהציע לה להצטרף אליו לריקוד, מוליד בליבו רגש עז של רחמים כלפי העלמה. אותו מאורע מבשר את ראשיתה של מערכת יחסים מסולפת בין השניים, כשהופמילר שטוף הרחמים מבקש לנחמה בצרתה לה, להקל מעט את משאת בדידותה, בעוד בליבה של אדית מתחלפים רגשי התודה כלפי הסגן בלבלובם של רגשות כנים אחרים.

האסימטריה שבין השניים לובשת ופושטת צורה לאורך הרומן, שביסודו המאבק הפנימי של הופמילר כפי שמשתקף מתוך הלכי נפשו, בין רגש הרחמים הטוב והצודק, הקדוש כמעט, שהוא חש כלפי אדית הנכה, ובין הסלידה שהיא מעוררת בו לנוכח חוסר יכולתו להיעתר לאהבתה, סלידה שהולכת ומתעצמת לבלי הכיל כמעט עם תביעתה המפורשת לאהבתו אותה.

הקריאה בספר מעלה לא אחת שאלות בנושא מוסר והוא נוגע בנושא רגיש שלא נידון לעיתים קרובות בספרות בת-ימינו, לא כל שכן בספרות המחצית הראשונה של המאה ה-20 שבה נכתב – הקרבת אושרו של הפרט למען המעשה הצודק והראוי, מתוקף היותו כפוף למרות מוסרית פנימית או חיצונית.

ייסורי המצפון שתוקפים את הופמילר לאחר הצעתו, שנדמה לו כאילו התפרשה כפגיעה בכבודה של העלמה, מביאים לידי ביטוי את אותה מרות מוסרית פנימית, אשר גם היא למעשה אינה אלא תוצר של הבנייה חברתית ולכן מהווה אך תמונת ראי של הנורמות והערכים הרווחים בחברה בה הוא חי.
בו-בזמן, הוא נתון בסד הדברים שמשמיע רופאהּ של אדית באוזניו, שמפציר בו להיענות לחיזוריה ולהשיב לה אהבה שתביא מזור למכאובה.
לא בכדי בחר צווייג ברופא, דמות כבודה שהמוסר הוא לחם חוקה, שידבר על ליבו של הופמילר. היא שמייצגת את הסמכות המוסרית החיצונית העליונה, התגלמות הצדק, בשם החברה ובשם הערכים שהיא מקדשת.
אלא שצווייג חותר תחתיה – הוא מציג את הרופא, שנישא לאשתו העיוורת נישואי-צדקה שאין בהם אהבה, כמי שהרחמים הביאו אותו לעשות שקר בנפשו ולהתכחש לעצמיותו. הוא מעמיד אותו באור נלעג, ואגב כך מערער על ההתערבות הפטרנליסטית של החברה בחיי הפרט, בשם המוסר הנעלה.

אותם רעיונות שצווייג מבטא בספר, ראויים להערכה בעיניי באופן מיוחד על שום המקוריות שיש בהם ויכולתו לשזור אותם בעלילה של רומן. הם שנשאו חן בעיניי מעל לכל.

אמנם צווייג משתמש במילים "רחמים" ו"חמלה" כאילו היו חילופיות, אבל לעניות דעתי הן נבדלות אחת מרעותה באופן מהותי, משום שהרחמים יש בהם משום גבהות לב של מי שניחן בדבר מה, והוא אוצל מכבודו למען האחר, דווקא על מנת להתגדל בעיניו.
החמלה, לעומת זאת, היא רגש מעודן בהרבה משום שהיא מביעה הזדהות כנה עם רגשות האדם, מתוך עמדה שוויונית ובניסיון לחלוק איתו את העול הנתון על צווארו.
יחליט הקורא אילו מן הרגשות הוא שמשלט במעשיהן של הדמויות שבספר.

ניתנה האמת להיאמר, צווייג ניחן ביכולת כתיבה תיאורית מרשימה, עתירת מטאפורות ודימויים שמפיחים בכתוב רוח חיים ממש, ועם זאת היא עודנה רזה וחסכנית ולכן אינה מַלְאָה את הקורא. מאידך, הוא חוטא לא אחת בכתיבה רגשנית, אולי רגשנית מדי עבורי.

בעולמו של צווייג כל מילה, תנועה או מחווה שברמז הופכות עד מהרה לאסון בקנה-מידה קטסטרופלי והוא לא חוסך מקוראיו השתפכויות עד להתפקע, שהופכות מאוסות בשלב מסוים וגורעות בעיניי מאיכויותיו הברורות ככותב.
רק על מנת להעמיד דברים על דיוקם, אין לי דבר נגד הרגש הכן שהוא בבחינת אחד המניעים המרכזיים לקריאה בספרים עבורי, אלא נגד הרגשנות לבדה, שהיא מפגן מופרז ומוחצן של רגש, לעיתים קרובות כזה שנועד לעורר את לב האחר במרמה.
מטבעי כאדם, כאשר אי-מי טוען אותי שני קבין של רגש, אני משיב לו שני קבין של רגשות כנים לעומתו. אך אם, להבדיל, נמצא שהוא טוען אותי תשעה קבין של רגש, ומעתיר עליי עוד עשרים סאין להטביעני בזרמה סנטימנטלית שאין לה מידה, אזי אני מגיב בשרירות לב ולבי נאטם בקרבי.

אולי זו הסיבה שבשלה מצאתי את עצמי מעביר את דפי הספר האחרונים בין אצבעותיי, קהה-חושים, אדיש כמעט למקרא הקורות את הדמויות, ועל אף מעלותיו הרבות של צווייג אשר מניתי אך מקצתן ועודני עומד מאחוריהן, חתמתי את הקריאה בו תוך שאני מגלה הלכה למעשה מהו פשר קוצר רוחו של הלב.

» ביקורות נוספות של אַבְרָשׁ אֲמִירִי
» ביקורות נוספות על קוצר רוחו של הלב