ביקורת ספרותית על גנבת הספרים מאת מרקוס זוסאק
ספר מעולה

---

פנינה של ספר!

שנים שאני שומעת שבחים אודות ספר זה ואף רכשתי עותק משלי מזה מספר שנים. השנה ולרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, החלטתי לקרוא אותו.

כשאנחנו שומעים את המונח "ספר שואה" אוטומטית אנו חושבים או מדמיינים שהוא יעסוק בתלאותיו של יהודי בזמן התופת הארורה ההיא. כאן, הסיפור עוסק בילדה גרמנייה העוברת למשפחת אומנה בשל מעצר הוריה. כל זאת לאחר שאיבדה את אחיה על הרכבת והייתה עדה לקבורתו. בתום הטקס, היא מוצאת ספר על האדמה וגונבת אותו.

ליזל ממינגר עוברת לגור עם האנס ורוזה הוברמן ברח' הימל 33. הימל זה גן עדן, האומנם?
הוריה האומנים שונים זה מזה באופיים בצורה קוטבית הייתי אומרת אך שניהם אהבו אותה ומאוד. האחת דאגה לאוכל הדל בבית ולהשתכר מעבודות כביסה וגיהוץ והאחר עבד כצבּע וניגן באקורדיון.

לאקורדיון הזה סיפור משלו.
להנס הוברמן סיפור כואב שהתחיל כבר בתחילת מלחמת העולם הראשונה.
והינה אנו בשנת 1939 בפתחה של מלחמת העולם השניה, זו שתכתים את פני ההיסטוריה, זו שתנסה להשמיד עם בשלמותו רק בשל דתו וזו שתגרום לכולנו להתכווץ לאורך שנות חיינו בחלחלה מהרוע האנושי.

הסיפור עוסק בעצם בליזל, בהתמודדותה עם הוריה האומנים, כישלונה הלימודי שכן היא לא ידעה קרוא וכתוב וכן בכושרה החברתי.

לליזל היה שותף לפשע, רודי שטיינר. איזה ילד מדהים! הוא התגלמות טוב הלב, הוא החבר שכל אחת ואחד מאיתנו מייחלים לו. כזה שמתערב לטובת חבריו גם אם זה מסכן אותו.

הקיצוב מראה את אותותיו על דרי רחוב הימל. הרעב המתמיד מכרסם בהם על אף היותם גרמנים שלכאורה היו אמורים "להרוויח" מהמצב. הרעב הזה דחף את ליזל ואת רודי להרפתקאות מעניינות ומרתקות עבור ילדים שבמהלכן, הקשר בין השניים הלך והתהדק.
הוא קרא לה זאמנש והיא קראה לו זאוקרל (חזירה וחזיר) ואלה היו כינויי חיבה עבורם.
הוא אובססיבי לספורט.
היא מהופנטת ממילים בעיקר בגלל אותו ספר שגנבה בהלווית אחיה.
האנס הוברמן או בשמו, פאפא, הוא זה שעוזר לליזל ללמוד לקרוא. שניהם מוצאים מקלט האחד בשניה ולומדים יחדיו.
אוסף הספרים שלה מתרחב בדרך כזו או אחרת.

ואז מגיע המתאגרף היהודי, מקס ונדנבורג. עליו אומר שהוא תמצית הניגודיות בבני אדם.
מצד אחד אוהב את משפחתו ומצד שני נאלץ להשאירם מאחור.
מצד אחד הוא מתאבק מוכשר ומצד שני הוא נכנע נוכח טרור הנאצים הארורים.
מצד אחד הוא רוצה לחיות ומצד שני מלקה את עצמו על כך.
אך בדבר אחד הוא עקבי: הערכתו ואסירות תודתו למשפחה הגרמנית שהושיטה לו יד בעת צרה וכן באהבתו לליזל ממינגר.
למקס היה תפקיד לא קטן בכלל בכל הקשור באהבת ליזל למילה הכתובה ואת זה אשאיר לכם לגלות לבד.

הסיפור מסופר בגוף ראשון ומספרו הוא המוות בכבודו ובעצמו. נשמע מורבידי, לא? אז אספר לכם קצת על המוות הזה. הוא ציני, בעל הומור שחור, לעיתים בעל הבלחות אנושיות פי מיליון מאשר בני אדם יוכלו לטעון להן ועוד תכונה אחת מעצבנת: הוא אוהב ספויילרים. כן, כבודו הקפיד "להרוס" את המתח ואת הציפייה לבאות ע"י הקדמה למה שהולך להיות.

היה מעניין לקרוא ספר העוסק בתקופת השואה המובא מנקודת מבטם של הגרמנים. היה מעניין ודי מציאותי לראות שלא כולם בזויים ונאלחים, שלא כולם תיעבו את האחר, שלא כולם שנאו את השונה ושלא כולם ייחלו למותם של יהודים.

מה שמייחד את הספר הזה ועושה אותו כה מיוחד הוא האירועים "הרגילים" אותם מביא לנו המוות אודות אורח חייהם של ליזל ודרי רחוב הימל. הסיפור מובא אומנם בלי שיאים מרעישים שהמתח נבנה לקראתם כי מכובדנו מר מוות, קילקל את זה.

ויחד עם זאת ובזכות זאת, המילים בלטו ככוכבים בוהקים ומנצנצים. השפעתן של כל מילה ושל כל סצנה, הורגשו באופן בועט בנימי נשמתי. לקח לי חמישה ימים לסיים את הספר ולא כי לא נשאבתי, נהפוך הוא. עוצמת הרגשות שמשפטים קצרים עוררו בי הייתה אדירה. הייתי זקוקה להפסקות יזומות כדי לעבד ולעכל.

לא אחת נאבקתי בדמעות נוכח האי צדק, נוכח האכזריות ונוכח הפואטיות בתיאור הזוועות.
שמיים אפורים קיבלו משמעות חדשה עבורי.
אהבתי למילים התחזקה אף היא.
החמלה שהפגינו הדמויות בסיפור הזה פשוט נטעה בי זיק של תקווה למין האנושי.

זהו סיפורו של המוות
סיפורה של ליזל
סופורו של האקורדיוניסט
סיפורו של המתאגרף היהודי
וסיפורה של האנושות

מפצירה בכם לקרוא!

» ביקורות נוספות של איה
» ביקורות נוספות על גנבת הספרים