ביקורת ספרותית על ליצני החצר מאת אביגדור דגן
ספר מעולה

---

ארבעה אסירי מחנות השמדה מופקדים על ידי בכיר גרמני להיות לבדרנים שינעימו את זמנם של חיילים נאצים נוספים ואורחיהם.
הארבעה יודעים היטב שבמידה ויכשלו בתפקידם ימותו מיתה נוראה בכך שיצטרפו אל שאר האסירים במקלחות הגז שכיוון חד סטרי להם.
הם מנסים להמנע בכל מחיר מהגורל האכזר שעלול בכל דקה עוברת לנעוץ בהם את ציפורניו ולדלל את סיכוייהם לחיים. זהו מרוץ נגד הזמן ונגד המוות כאחד.
הם חייבים לשמוע בקול המפקד המצווה, גם אם כוחם נטש אותם, גם אם אינם מסוגלים לכך נפשית. כל שגיאה קלה ביכולתה להסיט את קו המאוזניים לרעתם.

בניגוד למה שחשבתי, הספר אינו מתרכז אך ורק בפירוט קורות חייהם של הארבעה בשואה אלא מתאר תקופות מאוחרות יותר, לאחר שחרורם ממחנה ההשמדה ואף בהתיישבות שניים מהם במדינת ישראל הצעירה, מדינה שעודנה בחיתוליה ועושה את צעדיה הראשונים.
סיומו של הספר הוא בתקופת מלחמת יום הכיפורים ופיגוע אשר התרחש בשוק מחנה יהודה, פיגוע התובע את חייהם של אנשים רבים, ביניהם חברו של המספר שעל פציעתו נבצר ממני להרחיב מחשש לספויילרים.

חלקו הראשון העוסק בשואה, כאמור, הוא יריית הפתיחה של הנובלה. בו אנו מתוודעים אל הזוועות אותם נאלצים הארבעה לחוות. ליאו ריזנברג, נמוך קומה חביב שהוא על תקן הגמד המעולל תעלולים בלתי מזיקים לבריות, מקס, איש הכוכבים שאף על פי שמרבית דברי ניבואיו הם ניחושים, למזלו הרב הוא קולע במרבית אמירותיו. המספר- השופט רואה העתידות, שהגיבנת שעל גבו היא למעשה ברכה ולא קללה וכמובן הלהטוטר אדם ואהן, שמיטיב כל כך בלהטוטיו עד כי שום דבר לא יכול להניח אותו ממלאכת הלהטטנות, גם לא מוות של אדם קרוב. [ דבר שנבחן לעומק בהמשך הספר, הנאצים מנסים לבחון את כוח הסיבולת של אדם בדרך לא דרך]

כפי שכבר ציינתי, הספר אינו ספר שואה קלאסי. כלומר, כל המרכיבים הנחוצים נמצאים כאן. תיאורי זוועות, נאצים, ומוות, והרבה ממנו, אך הספר לא מסתכם בנסיון להתחקות אחר מעללי הנאצים ופריסת סיפורי הניצולים אלא הוא חודר אל שורש ההוויה האנושית, הוא מעמיק ונוגע בשאלות הבוערות באמת, שאלות שליוו ניצולים רבים מרגע עזיבתם את התופת האנושית, מהרגע שפסקו לאחוז בקש האחרון שיציל את חייהם.
הוא עוסק בשאלות אמונה, גורל, ואלוהים. הוא מעורר תהיות בעיקר בחלקו השני, כאשר המספר מסיים להציג בפנינו את הנפשות הפועלות ולעורר בנו אמפתיה כלפיהן. אומנם השואה לוקחת חלק קטן מעתה והלאה אך הוא נוכח גם כשהוא בעצם נפקד, כעננה הרובצת על גיבורי הספר שפיללו לדבר אחד ויחיד: לשרוד.
לאחר שההצגה מסתיימת ושחקניה משילים את בגדיהם, מה עליהם לעשות? לאן יפנו? גם זו שאלה עימה מתחבט המספר דרך חבריו למסע, מסע שהצטרפו אליו בעל כורחם ואנוסים הם לעבור אותו יחדיו. טובים השניים מן האחד? ייתכן מאוד והספר הזה מתעכב גם על שאלה זו: האם סבל בחברותא, בצוותא, באפשרותו להקל? האם כתף תומכת בהכרח היא מעין משכך כאבים אשר זורים על פצע נגוע? על מכאובים מענים ומחשמלים את הגוף?
בכל פעם ופעם המספר משליך אותנו אל מעמקי נשמתה ולבטיה של דמות אחרת, אל האנשים הטובים והרעים שנקרו בדרכה, אל חיבוטי הנפש והתשישות שנאלצה לעבור במהלך חייה לאחר אסון השואה. דוגמא טובה לכך הם מקס, איש הכוכבים, ואדם ואהן. מקס איבד את משפחתו עוד לפני השואה וכירסמה בו השאלה: מדוע? מדוע איבד את אחותו הצחקנית בגיל כה צעיר לאפלולית התהום שממנה אין חזרה? את אביו? את אימו ואף את אחיו?
את הילדה ואביה, שאילולא המלחמה, אולי היו השניים נישאים...והשאלה הבלתי ניתנת לביטוי: מה היה קורה אם....
מצדו השני של המתרס ישנו אדם והאן, שגם הוא איבד צלם מצלמו, וכתוצאה מהאובדן, שבו חזה בשתי עיניו, הוא מחליט לשרוד. לשרוד על מנת לממש משאלה אחת: נקמה במי שריסק וחירב את חייו.
אולם, לא די במימושה של משאלת הנקם, במידה ואכן תתבצע. הסופר חודר אל עובי הקורה ומניח בפנינו שאלה קריטית נוספת: כאשר הגעת אל הייעד ומימשת אותו- האם חייך ממשיכים להיות משמעותיים גם לאחר מכן? ואם כן, האם באותו האופן או באופן אחר? וכאשר מיצית את העניין והגעת אל נקודת השיא, מה הלאה? האם אדם, שכל ישותו התנקזה אל משימה אחת מהותית, יש לו זכות להתקיים לאחר שהשלים אותה?

השאלות המתעוררות במהלך הקריאה הן אישיות מאוד לגיבורי הספר אך גם עבורנו, הקוראים שלא עברו את תלאות השואה בנפשם ובגופם, כי הן נוגעות בנקודה שנדיר שאף אדם לא פגש בה ואולץ להתמודד איתה ולו פעם אחת. הרי מי לא איבד קרוב בימי חייו? או פקפק בשלב כלשהו בקיומו של זה היושב במרומים, השליט הכל יכול שבאמתחתו הכוח להחזיק בכולנו?
שאלות שאין לנו תשובה עליהן ולמי שיש ברשותם התשובה לא שבו בכדי לספר.

כצפוי, גם בתום המסע שהארבעה עוברים ומתוכם נשארים שניים, השאלות נותרות ללא מענה וסיומו של הספר הינו חמצמץ-מתוק, כיאה לסגנונו העקבי של דגן המשלב מרירות עם זיק אופטימיות, החמצה וחדשנות, עצבות ולצידה מבליחה קרן אור המעפילה על אפלולית החשכה הסמיכה, הוא מסתיים בקבורה אך גם בחיים חדשים. בהיוולדו של יום חדש והנצתם של פרחים במעגל מחזורי. המספר אפילו תוהה על כך כאשר הוא משתפנו במשפט הבא:
" רק עכשיו ידעתי פתאום שכדורי הדם שבי סובבים גם הם במסלול שנקבע להם, במסילות השמיים שבהן נעים הכוכבים ביקום. ופירוש הדבר היה- וגם זאת הבינותי רק עכשיו- שעל כדרית של דם חשובה בדיוק כמו כוכבי הלכת והקבוצות שעוד לפני זמן קצר יכולתי לראות בשמיים, שתה הוצפו מול עיניי בבהירות של יום כחול וזהוב. ולא רק הכוכבים, ולא רק אני, כל אחת מאלפי הציפורים בצמרות העצים, שזה עתה החלו לשיר, וכל כלנית וכל רקפת פורחת על המידרון שלפני, כל פרפר
וכל אבן וכל גוש אדמה, וכל קצה של עשב, כולם, גם החטוטרת שעל גבי, לכולם מקום, סיבה, מלאכה שיועעדה להם. מטרה שנקבעה מראש."

באופן דומה לגיבורי הספר, בפרט מקס וחברו הגיבן, ככל שאנו נוברים בניסיון לחפש תשובות, אנו נותרים עם הספק ועם הר עצום של שאלות אשר גורם לנו להפנים עד כמה אנחנו קטנים, מצומקים לנוכח אי הוודאות השורר בקרבנו. גם כאלה שעברו גהנום בדמות שואה ופגשו שטנים בדמות "אדם" לא יכולים לספק לנו תשובה מדוע הדברים קורים כפי שהם.
מדוע אדם שכה חשק בנקמה, שהייתה לו לחזון במשך שנים כה רבות, שפקח את עיניו ועצם אותן לשם אותה מטרה- כאשר הגיעה השעה היעודה היסס.
מדוע אדם קם בבוקר ובערבו של אותו יום, מת?
מהי משמעות החיים לאחר שעברת תופת כה גדולה וכל אוהבייך נפלו בזה אחר זה כזבובים?

כמו שאומרים: נסתרות דרכי האל. ויש דברים שנשגבים מדעת האדם. למרות שידענותו של האדם לא יודעת שובע והחקרנות היא בדמו, יש דברים שלעולם לא יוודעו לו והספר מעצים זאת, באמצעות מילותיו היפות של דגן, המנגנות על ליבו של הקורא כמנגינה חרישית בערפיח של ספק ובורות.
וספר זה, בניגוד למה שאולי חושבים, לא נכתב, ככל הנראה, בכדי להעניק מענה כלשהו, גם אם חלופי, לשאלות חשובות, אלא לחדד בפנינו שזהו המצב ועם זה יש להשלים וזה היופי הגדול בו. להראות שלא לכל דבר יש תשובה ועדיין ישנה האפשרות להמשיך בדרכנו, כי החיים, בסופו של דבר, חזקים יותר מכול. גם מחוסר וודאות המאפיר את יומנו.

" חזרנו מבית הקברות , צעדינו היו איטיים, רגלינו כבדות ולאות, פתע זקנו מאוד. זמן מה הלכנו בלי לומר מילה אבל אחר כך לא יכלו עוד שמיו של מקס להחזיק בכל ענני השאלות הכבדות, תחילה היה חוזר ואומר: לא יודע. לא יודע. לא יודע. " וידעתי שהוא חוזר על דבריו האחרונים של אביו המלומד, ועל התשובה היחידה שאחיו החכם יכול היה לתת לו כאשר שאל על דבר אחותו המתה"

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על ליצני החצר