ביקורת ספרותית על ליצני החצר מאת אביגדור דגן
ספר מעולה

---

ספר זה, אדיר הוא. ולא רק לבני ביתו. אין מילה מתאימה יותר לתאר הספר הזה. אדיר, אדיר, אדיר. ובדרך כלל אין סיכומו של ספר יוצא רק במילה אחת, אני יודע, אבל לדעתי הספר הזה יוצא מן הכללים. נובלה זו קראתי כבר בפעם השתיים וחצי.


בפעם הראשונה חוויתי טראומה: אחי המבוגר ממני בארבע שנים ראה את תוכנית הסאטירה האהובה (על שנינו לפחות) סאות'פארק. ובזמן שאני קראתי את הסצנה הקשה ביותר בספר ואולי מהקשות והמתעתעות ביותר שבספרות הישראלית, אחי ישב מול מסך המחשב והתפקע מצחוק בגלל סאות'פארק. ואני כמו אדיוט ששמעתי קול צחוקו המבקע, ברגע נוכחותי בעמוד האכזרי ביותר בספר הזה, לא הפסקתי לקרוא ועברתי למקום אחר אלא שיכנעתי את עצמי ברוב טיפשותי להמשיך לקרוא במקום בו ישבתי. וכך עברה לה הסצנה שלאחריה עוד דאגתי לשים אשמה בפני אח שלי, אף שזה לא היה צודק לעשות זאת, כי הטאקט שלי שלא היה שם זה בעצם כל שהיה בו צורך.
לאחר זמן מה בחצי הפעם עשיתי חוויה מתקנת מזערית וקראתי שוב רק את הקטע ההוא וקראתי עוד מההמשך במין רפרוף קליל מאוד. ועכשיו כאשר כיליתי ביום זה הייתה זו הפעם השלישית, שהייתה הממצה והממלאת ביותר ככל שהרוח יכולה למלא אדם.

אמנם הספר סובב לסיבובי השואה, אבל השואה היא לא הנושא בה' הידיעה בנובלה הזאת. נושא הסיפור הוא הסיפור עצמו, וכל מה שמתרחש בו. הסופר אביגדור דגן איכשהו הצליח מפרי דמיונו לכתוב סיפור שתוכל ממש לחוש באצבעותיך. העלילה מצד אחד מאוד עלילתית, עשירה, ואעז לומר צבעונית, שלא כמו חיינו. צבעונית אף שהמוות לעתים כמו מאפיר עליה, אבל ההתמודדות עמו יותר נכוחה מאשר הוא עצמו. אבל עדיין זה נדמה לחיים, עדיין אפשר לחוש בסומק על הלחיים האדומות של הספר ושל הסופר.

זהו סיפור על הישרדות. הישרדות במצבים פסיכוטיים שאף לבעלי הדמיון הרב מבינינו יהיה קשה בכלל להעלותם על הדעת, ספר זה שמדגים לנו שבמצבים הקשים וקורעי הנשמות ביותר, מבחינתו יש לחזור ולשנן: לחיות, לחיות, לחיות. זה כל מה שחשוב. רק להמשיך לשרוד.
בחירת הכותב בלהטוטן דווקא, שיהא משפט זה שנון בראשו, ברגע הבאמת בלתי נתפס שבו הוא נמצא, היא בחירה גאונית. גם הסצינה עצמה נעלה לרמה גאונית בלתי נתפסת, ואכזרית כמו הגהינום. הלהטוטן ממשיך להקפיץ את הכדורים במסלולם המדויק בלי לחרוג אפילו במעט, הוא לא יפסיק ויהי מה יהי. מסלול החיים צריך להימשך, אסור להיהרג, אסור לקטוע את רצף החיים. ובאין אונים כל מה שיש לעשות הוא ללהטט, לאלתר אם צריך ולקוות לטוב.

גיבור הסיפור הוא אחד מארבעת ליצני החצר, יודע איך לספר ומה לספר, ויודע חיים ונוטה מאוד אליהם, לכן הוא לא מפסיק במציאות השואה, שלוקחת לחלקה מעט יותר משליש מן הספר. הגיבור לוקח את הסיפור איתו גם לארץ, לרחוב יפו בירושלים, לפני מלחמת יוני 67' וגם לאחריה, לעבר חציה השני שלי העלילה השואבת את הקורא. בו מספר הגיבור על שבילי דרכיו, הרפתקאותיו ותלאותיו של הגיבור השני והלא פחות חשוב, הלהטוטן. שמא שני גיבורים אלו יגידו, שאלוהים הוא הגיבור האמיתי, או שלפחות זה המנחה שעליו ניתן להגיד שלעולם לא נבין את דרכיו.
זהו ספר אדיר באמת, ואתם חייבים, חייבים, לקרוא אותו.

» ביקורות נוספות של יקירוביץ'
» ביקורות נוספות על ליצני החצר