ביקורת ספרותית על ליצני החצר מאת אביגדור דגן
ספר מעולה

---

אחת לכמה חודשים אני נתקפת במשבר קריאה.
זה קורה בעיקר לאחר שקראתי ספר עמוס בפרטים או עלילה דיכאונית במיוחד שמוציאה לי את החשק להמשיך ולחקור עד כמה גדול כוח הסבל שלי.
כדי להתגבר על המכשול הבלתי רצוי הזה אני רואה סרטים ולא סתם קומדיות קלילות או סרטי אימה בהם בחורות בלונדיות, שופעות חזה צורחות למשמע מסור חשמלי מהדהד באופק. סרטים קלאסיים, אלמותיים ובלתי נשכחים שמהם עד היום אנשים מצטטים.
אתמול למשל סיימתי את טרילוגיית הסנדק שסופסוף המפיצים הואילו בטובם להעביר לנטפליקס – אמריקה.
ראיתי את שלושת הפרקים בנעוריי אך צפייה שניה הייתה מעוררת ומפרה לא פחות והגעתי למסקנה ש-אל פאצ'ינו הוא הטוב בשחקנים והקור רוח שהפיח בדמותו של מייקל קורליאונה ראויה לשבח דווקא משום היותו מאפיונר וכל המשתמע מכך: איטלקי, עצבני וחם מזג.
כל החלטה (נו, טוב: חיסול) נעשתה מתוך שיקול הגיוני ובשלווה. מספיק שיביט עליך ותקפא ותהיה נכון לעמוד לרשותו תמיד. זאת הייתה הדמות וזה היה אופייה.
ולאחר שהסצנה האחרונה הסתיימה והמסך השחיר והחלו להעלות כתוביות הכוללות את שמותיהם של השחקנים הראשיים, המשניים, האיפור וההפקה, סגרתי את הטלוויזיה בסיפוק ופניתי אל מדף הספרים. הייתי מוכנה לקרוא על דמויות מרתקות ובלתי נשכחות שיטביעו חותמן עלי ובפעם הראשונה בחרתי ספר עפ"י הכותר "ליצני החצר".

ליצנים הם לעולם עצובים.
הם יצחיקו אותך כי זאת עבודתם והם עושים זאת קצת מחוסר ברירה.
תארו לכם ליצן שאיבד חבר קרוב בתאונת דרכים או מחלה. עליו להסתיר את אבלו עמוק בפנים ולגרום לך להתגלגל מצחוק, להמשיך בעבודתו כמו אוטומט כי אם יכשל, יפוטר.
העלילה בנובלה המצומצמת הזאת קצת שונה: מסופר על ארבעה ליצנים במחנה השמדה, אנשים שנבחרו ע"י מפקד המחנה על מנת לשעשע את קציניו ואורחיו. הם חיים במעין בועה; בעוד שהאסירים סביבם נופלים כמו זבובים מעבודת פרך והרעבה, הם מוגנים כביכול, כל עוד יעשו את עבודתם נאמנה. כל עוד ימשיכו לבדר, להצחיק, לקרוא בכוכבים ולנבא את עתידם של הקצינים הנאציים רמי המעלה.
לכל אחד מהם יש תפקיד מוגדר ועליו לדבוק בו, שאם לא חייו בסכנה.
והם מצליחים במשימה על אף הקושי שבדבר, למרות העינויים וההשפלה, הביזיון והחרפה, על אף שאחד מהם עבר את השטנית שבתחבולות, את הנורא מכל דבר.
הם רוצים לשרוד, לחיות ולספר את מה שהיה ועל כן קור הרוח, אותה תכונה משמעותית שאפיינה את אחת מדמויות המפתח בסנדק, חוזרת ועולה גם כאן.

באופן מכמיר, נוגע ללב, פילוסופי וכן, עוטף סופר "בינת השכווי" את דמויותיו המעונות, מעניק להן פנים ושמות, אומץ לב ודאגה רבה.
הקורא נקשר לכל אחד ואחד מהגברים האומללים הללו, מבין את סבלו ורוצה להקל מעליו את העול, להפחית את הכאב ולשחרר את המועקה אך כשהכל נגמר והמלחמה הסתיימה מתחיל הסבל האמיתי.
עבור מי עליהם להמשיך ולחיות? האם לא כדאי, לאחר שעברו את שבעת מדורי הגיהינום וחזו במעשים ש-הס מלהזכיר, לשכב במיטה ולמות?
יצירה מחודדת, מרוכזת ומפלחת את הלב, שכל הקורא בה לא ישכחה לאורך זמן.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על ליצני החצר