“אבשלום יוצא למסע. הוא נוסע אל עבר האלפים, בעקבות ירושה שקיבל. הירושה שהגיעה אל ידיו, הגיעה אליו בהפתעה גמורה, אינו מוכן לכך והירושה הזו הולכת לשנות את חייו. כמו שנאמר: אם אינך יכול לשנות את חייך יגיע משהו ויכריח אותך לעשות זאת. והדבר הזה הגיע, בדמות יצירות אמנות המתגלות כשוות ערך רב. והיצירות האלה מתחילות להוביל אותו אל עבר מסע בו הוא קצת יותר יגלה את עצמו וינסה לגלות את שורשיו ואת נדבכי האהבה. אבשלום הוא מעין טיפוס שעושה את מה שבא לו, חי את חייו בשקט בדירה בתל אביב, בעבודה נחמדה שכזאת, מלא הרהורים, מחשבות ופילוסופיות על העולם. הדמות הזאת, הקצת בודדה בתוך העולם שלה, מתחילה לצאת מקוויה המוגבלים, ולנסות למתוח את הגבולות ולבחון את יסודות חייה. זה לא שלאבשלום ישנו קושי בלהשתנות - אצל כולנו השינוי מעורר התנגדות, אבל הנסיעה בשבילו היא מעין הוויה תמידית, הרי הוא כל הזמן נוסע במחשבותיו והנה יש לו הזדמנות ליסוע אל מקום אחר ולנסות לברר את שורשיו ופשר הירושה. ההתנגדות הינה יותר בשינוי במצבו הרומנטי של אבשלום: אדם היכול לתת אהבה ואדם הכמה אליה.
הספר נפתח בפסקה: "רוב ההורים אינם מבקשים לילדיהם חיים טובים יותר מחייהם שלהם. לעתים יציירו לפניהם את המוכר כגבול האפשר, ולעיתים יעמדו עיקשים וסומים בדרכם, לעיתים יעשו כל שבכוחם כדי שילדיהם לא ידעו אושר רב יותר משידעו הם עצמם, משידעו עוד טרם מותם". ככל שאני חושב על זה עוד ועוד, על הפסקה הנפלאה הזו, הכל כך נבונה ומדוייקת, זוהי פסקת מפתח בספר. היא גם ההטרמה וגם האקספוזיציה וגם זו אשר עליה אבשלום מנסה לערער. הירושה היא זו אשר עוזרת לכך ולמעשה אביו הוא זה העוזר לו לחיות אחרת.
אבשלום נוסע והוא פוגש את אוטה, בחורה בערך בגילו, כמהה לאהבה כמוהו, אינטלקטואלית, שנונה. השיחות ביניהם פשוט מלבבות. והפערים בין שוויץ ותל אביב מתחילים להצטמצם.
הסיפור מסופר במקטעים, בין אבשלום לבדו, אבשלום ואוטה, הזוג שחי על יד אוטה, אוטה לבדה. החלק המהותי של הספר הינו סיפורו של אבשלום, נסיעותיו ויחסיו עם אוטה והרצון לממש את ירושתו ולמעשה את עצמו. חלקים מסוימים, אני חושב, לא מוצו עד הסוף.
הוא נוסע ומתחיל אט אט לגלות את האוצר שאביו השאיר לו, מתחיל לגלות את האהבה הממתינה לו ומתחיל לגלות סיפורים מן העבר ועל מסעותיו של אביו.
אבשלום נוסע ובמסע הזה שהוא יוצא אליו, הוא משתנה. הוא נאלץ לשנות את חייו ושינוי זה מוביל אותו להכרעות שלא היו מתרחשות אלמלא המסע.
הסיפור כתוב בגוף שלישי, וקצת מרחיק מן הדמויות אך מה שמכפר על כך אלה הן התובנות המרגשות והעדינות הזאת ביחסים בין בני אדם, בין איש לאיש, בין איש לאישה, בין אישה לעצמה ובין איש לעצמו. התובנות האלה גורמות לסיפור האישי לבלוט אך גם להרגיש את האוניברסאליות של האהבה.
ארז שוייצר כותב בצורה שנונה, מעניינת ורגישה והכתיבה הזו היא כמו מסע קסום. וברגע שהדפים הלבנים נסתיימו הרגשתי מעין ריקנות כזאת וכבר התגעגעתי לאבשלום ולאוטה ולהרי האלפים שנמצאים ברקע...”
