ביקורת ספרותית על אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו מאת יניב איצקוביץ'

---

מה טמון בתוך הדפים הנסתרים, השחור על גבי הלבן: חיים שלמים. לעתים לא רק של אדם אחד אלא של כמה אנשים ולעתים מיוחדות גם חייהם משתרגים אלה באלה, בין אם במודע ובין אם מקריות החיים הפגישה ביניהם.
יניב איצקוביץ’ בורא כאן עולם שלם של דמויות וסיפורי חיים המשתרגים אלה באלה. הסיפור בנוי מארבעה חלקים, כאשר בכל חלק ניצב לו גיבור אחר, גיבורה אחרת, ודמויות משניות אחרות שהוזכרו בפרקים שקדמו לו, מוזכרות בהקשר של גיבור זה.
תמצית העלילה: איריס אברמוב חוקרת תקרית תמוהה בפקולטה לרפואה בטכניון, בה גופה אחת נמצאת כמיותרת. פרשייה זו, כמעין פרשיית רצח, פשע, אשר ממנה מתחיל הסיפור. אך הסיפור נמשך (נמשח) והולך לכיוונים אחרים. אברמוב התגרשה מעופר בעלה, והינה נאלצת לטפל באביה בביתו. אברמוב הינה חוקרת שנונה, חכמה. גיבורה בעלת יכולת לראות את הכללי אך גם להתמקד בפרטים בקטנים, ובייחוד, לחבר את הדברים יחדיו. מאברמוב אנחנו עוברים לחלק השני בו מסופר על עידן לוריא, כסטודנט וכנער. עידן כנער עזב את בית הוריו ועבר לגור בביתו של טוביאס – אוסף אליו נשים ואנשים שברחו מכל מיני מקומות ומצאו מחסה בביתו. עידן כסטודנט נמצא באוניברסיטת תל אביב והוא זה אשר מנתח את גופתו של טוביאס ללא חת וללא עוררין. בחלק השלישי נחשף, נוח קני, בעלה של טליה אלקלעי, זאת שהייתה חברתו של טוביאס ובחלק השלישי, מסופר על יותם, בנם של נוח וטליה, אשר לא נסע לטיול בנאפל ויצא למסע בחיפה.
לתחושתי הרומן נוגע בנושאים רבים, אוניברסאליים וישראלים ויש שהוא מצליח לגעת, לחבר, ללטש ובעיקר לאפיין תובנות ייחודיות בהן הקורא יכול רגע להשתאות, להרהר על חייו שלו ולחשוב על מעשיו שלו הוא. חלק מכוחה של ספרות. אך לפרקים – לעתים רחוקות יש לומר, הרומן אינו מצליח לעשות זאת ושאלות רבות נותרות פתוחות והנושאים טרם התגבשו לידי אמת ממשית או תובנה ממשית כזו או אחרת.
איצקוביץ’ יודע לספר סיפור והספר על חלקיו הרבים, נקרא ללא עצירה, בנשימה אחת, בשפתו הייחודית של יניב, הבורא דמויות ומצייר אותן ביד אומן, כל דמות ואישיותה היא. דמוית אלה יצטלבו וישתרגו זה בזו, זו בזה, בעדינות וביופי, כפי שהחיים איכשהו זימנו זאת.
העלילה נעה במרחבים של תל אביב וחיפה ומותירה איזה פער בין שתי הערים אלה. כמו גם הפער שנמתח בין פאלו אלטו לבין ישראל, כמו גם הפער בין החלום האמריקאי לבין חיי הרוח. תל אביב מסתמנת כעיר נהנתנית, עשירה, מלאת פיתויים וחיפה כעיר מנומנמת, ישנה, קפאה על שמריה, אבל כזאת שסיפורי החיים בה, איך אנסח זאת: נחים על איזה ניצוץ טמיר וקסום.
את החלום האמריקאי נוח קני, בעלה של טליה, מגשים ובונה במו ידיו חברת ניקיונות והופך להיות אליל נדל"ן בעל השפעה רבה, בהינף ידו יכול לתקן הכל. לעומתו, אשתו, טליה, כמו כבשה רוחנית, מורה לספרות, תרה אחרי אוונגרדיות בשירה, אשה של מילים ופיוטיות נוסכת על כל צעד ושעל שלה, פיוטיות אותה היא מרעיפה על בנה יותם ועל טוביאס, אהבתה האמתית. נוח מונע מתוך נקמה וטליה מונעת מתוך אהבה. הנקמה נמצאת בעושר וברכישה אינסופית והאהבה נמצאת בחיפה, בבית, באדם, במילים, בשירה.
דבר מהותי העולה מתוך הסיפור הינו המושג בית, מה זה בית, האם ארבע קירות, דלת וחדרים נחשבים לבית או שמא בית יכול להיות בכל מקום, או בית הינו מקום פנימי. משמעות זו של בית, באה לידי ביטוי בכך שעידן עוזב את ביתו ועובר לגור אצל טוביאס, איריס עוזבת את ביתה ועוברת לגור בביתו של אביה ולטפל בו, נוח גדל בפנימייה ויותם יוצא למסע מחוץ לביתו, בדומה לאמו שביתה כנראה היה בואדי בחיפה אך גם במילים, בספרות ובשירה. החיפוש אחר בית, הינו מסע אמיץ של הדמויות, לא להיכנע לנוחות ולחיי השגרה ולאפשר לאמת שלהן למצוא מקום אחר, בכך אינן נכנעות אלא מאמצות ערכים ופועלות על פיהן. דבר זה ראוי להערצה.
בתוך חיפוש של בית, נמצאים המקומות בהם עברו משפחות שונות, כפי שאמיל בנו של טוביאס נמצא בדירתו, וכפי שיותם בנה של טליה, מגיע אל אותו בית ותר אחר הפיוטיות והגשמת ערכים, אמיתות פנימיות, מאשר פתרונות קלים.
וקיימת היתמות, של יותם מאמו, עידן בשלב מסויים מאביו וגם לאלה שיש להם הורים, חשים כיתומים ותרים אחר משהו אחר, עמוק יותר, התמודדות אחרת.
איני רוצה לחשוף כאן את כל ההתפתלויות והשתרגויות החיים של הדמויות השונות, אלא רק לומר, חושב שיש כאן אמירה על מה אנחנו יורשים ולוקחים מהורינו, מה נמצא בבחירתנו ומה אינו שייך לבחירתנו, אלא אנחנו סופגים בלית ברירה: יותם בלית ברירה גדל בבית עשיר אך הוא בחר לנהוג אחרת ובשעת אמת אינו מסתייע בכספיו של אביו ובכוחניות שלו, אלא מנסה להתמודד עם המצב בכוחות עצמו. התמודדות זו, אף באה לידי ביטוי בתנועה הזאת בין שתי הערים, תל אביב המסמלת את החופש והעושר והנהנתנות וחיפה שקיים בה ניחוח קסם ואהבה טמירה ונעלמה.
סיימתי את הספר לא מזמן, וכעת אני מסיים לכתוב עליו: אני מרגיש כי הכתיבה של איצקוביץ’ היא ייחודית, מהפנטת לפרקים, מושכת תמיד, קלילה לעתים רחוקות ובעיקר מונעת מתוך אהבה. איצקוביץ’ בורא את דמויותיו, גיבוריו, בחמלה ובאהבה, גם אם איננו מסכימים עם ערכיהם וגם אם איצקוביץ’ עצמו אינו מסכים עם ערכיהם, ישנה איזו תחושה שהדמויות נבראות באהבה ולכל דמות על שיגיונותיה, חייה, יש לה כל כך הרבה לספר. אני מרגיש שיש לי עוד הרבה לכתוב על הספר, על הדמויות השונות, על גיבורות ייחודיות בספר – איריס וטליה וסאני שלא הזכרתי אותה – גם היא מחפשת בית, התגוררה בביתו של טוביאס והייתה אהבתו של עידן, ועל טניה ולב, ועל שלום וסנדלר, אך בעיקר נותר עם התחושה שהספר הותיר בי, תחושה של הזדהות עם הדמויות, מחשבה עליהן, גם עכשיו בשעת חצות, הלילה בעיצומו, אני עדיין משוטט לי בוואדי ניסנאס ובוואדי סאליב, תר אחר אהבה ישנה, בית ישן, נערים המסתובבים ומחפשים מפלט, ומהרהר על החסך הזה שיש אצל כל אחד מאיתנו, החסך שהוא מעין חור, תחושה פנימית שלעולם לא תעזוב, כאב פנימי, על חוויותינו, הוא זה שמניע אותנו, מהדהד אותנו ולעתים מותיר אותנו באותה נקודה.

» ביקורות נוספות של תומר
» ביקורות נוספות על אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו