ביקורת ספרותית על איים בזרם (2006) מאת ארנסט המינגוויי
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 7 ביוני, 2019
ע"י Rasta


אני אוהב את המינגוויי. המינגוויי הוא גבר שבגברים, מלוכלך, בקטע טוב כמובן, אמיתי, וכך גם כל הדמויות עליהן הוא כותב, דמויות שנושאות צלקות קשות, דמויות שלמודות סבל וחיים לא קלים. הייתי רוצה לשבת ולדבר איתו על כוס וויסקי, אולי גין אנד טוניק או בירה קרה. תמיד אמרתי שאם היתה לי האופציה לשבת בשולחן עם אנשים מסוימים שהשפיעו עליי בצורה כזו או אחרת שמסקרנים אותי, המינגוויי היה אחד מהם, אוסקר ווילד היה מצטרף יחד עם האנטר ס תומפסון, בוב מארלי, קורט קוביין, כריס קורנל ועוד כמה... רובם התאבדו, אה?

איים בזרם מחולק לשלושה חלקים,

החלק הראשון מתרחש בביתו של גיבור הספר תומס האדסון באי נופש אקזוטי בשם בימני דרומית לפלורידה. תומס האדסון הוא צייר שהיה לוחם ולקח חלק במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים בספרד.
לאחר המלחמה השתקע בבימני בביתו על החוף מוקף בכל מיני טיפוסים מעניינים ויחד איתם העביר את הזמן בעיקר בשתיה ואכילה בבר הקבוע או על החוף או אולי בהפלגה מסביב לאיים, הוא גם צייר הרבה.
אל האי מגיעים שלושת ילדיו על מנת לבלות איתו את חופשת הקיץ. החלק הראשון מתעסק בעיקר במערכת היחסים של תומס האדסון ובניו ואת הזמן שהעבירו יחד, בתיאורים של האי ושגרת היום יום של חופשת הקיץ. הם יצאו להפלגות יחד והתעסקו בדייג, תומס סיפר לילדיו סיפורים על הזמנים שטיילו וגרו באירופה וחופשת הקיץ בהחלט היתה מהנה, היא הוציאה את תומס האדסון מהשגרה אליה היה כל כך רגיל והזכירה לו כמה הוא אוהב לבלות זמן עם הילדים שלו ובכל זאת ידע שבקרוב הילדים יעזבו אותו והוא יצטרך לחזור לשגרה ולבדידות.
סוף החלק הראשון נגמר בטרגדיה וחייו של תומס האדסון מגיעים לנקודת מפנה חדה וכואבת כששני הילדים שלו, דייויד ואנדרו, יחד עם אמם נהרגים בתאונת דרכים.

החלק השני מתרחש בקובה כשתומס האדסון משרת כקצין מודיעין ומבצעים מיוחדים בזמן מלחמת העולם השניה. תומס מנסה להתמודד עם האסון שהכה בו, עם הלבד, הוא נעזר בחברים קרובים ובעיקר במשקאות אלכוהולים. הוא פוגש את גרושתו בחופשה בהאוונה והם נזכרים בימים עברו, מעלים זכרונות ולאט לאט מחדשים את אהבתם. לקראת סוף החלק השני מספר לה תומס שתום, הבן שלהם, נהרג במלחמה.

החלק השלישי מתאר את תומס האדסון כשהוא מפליג יחד עם קבוצת חברים, חלקם הוזכרו בחלקים הקודמים של הספר, במרדף אחרי צוללות גרמניות במהלך מלחמת העולם השניה. ניתן לראות בחלק השלישי את המצב העגום בו נמצא תומס האדסון, לאחר שאיבד את אשתו הראשונה ואת שלושת בניו עזב את האי, עזב את חדר העבודה שלו ואת הבד הלבן עליו היה מצייר והלך להטביע את צערו בים של צוללות גרמניות. תומס שוקע במשימה שלקח על עצמו ובקושי ישן בלילות, נדמה שזה הדבר היחיד שמצליח לעורר בו סוג של רצון להמשיך לחיות.
החלק שלישי מפורט מאוד, כמו שרק המינגוויי יודע, מלא תיאורים של ים ושפת ימאים שהחזירה אותי אל השירות הצבאי שלי אל ספינות הטילים בחיפה ואת זה אהבתי מאוד. כמו בזקן והים גם כאן המינגווי לא חוסך בתיאורים וגם כאן יש פרק שלם בו המינגוויי מתאר את דייויד בנו של תומס כשהוא נלחם בגופו הקטן בדג חרג כסוף גדול ומרהיב.

המינגוויי, בשפה קלילה יומיומית ותמציתית, מתאר סיפור חיים שמתחיל טוב וממשיך להדרדר מרגע לרגע. החיים לא קלים, אפשר להגיד שכל אחד מאיתנו הוא אי בזרם הקשה של החיים וכמו הזרמים שבאוקיינוס כך גם החיים בלתי צפויים ואין לדעת מה העתיד צופן לנו.

נפלא.
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
Rasta (לפני שבוע)
בכיף אדמה, בהחלט מעניין.
אדמה (לפני שבוע וחצי)
תודה Rasta, נשמע מעניין מאוד
Rasta (לפני שבוע וחצי)
אין הרבה אמנים חיים טובים ואלו שכן, רובם, שייכים לדור הישן יותר. תודה.
Tamas (לפני שבוע וחצי)
יפה כתבת. אין כבר אמנים חיים טובים, רק מתים?
מחשבות (לפני שבוע וחצי)
ראסטה, טוב, אם אתה לוחץ לחץ נפשי כבד, אז כן: זולא ומישל וולבק.
Rasta (לפני שבוע וחצי)
כן גוסטב, 9 שנים אחרי שפיצץ לעצמו את הראש.
Rasta (לפני שבוע וחצי)
מחשבות - אנלא מאמין, אין איזה צרפתי גדול שהיית רוצה לשבת איתו בבית קפה על קרואסון ואספרסו? אף לא אדם אחד עלה לך? לא ידעתי שיש חיילות בדבורים, היא קצינה?
Rasta (לפני שבוע וחצי)
פייפר - מדיוק, תודה על התגובה.
Rasta (לפני שבוע וחצי)
סקאוט - כן אה, לא חשבתי על זה.
אני דווקא אהבתי את שני החלקים הראשונים יותר אבל אין ספק שהחלק השלישי נהדר גם הוא.
תודה.
Rasta (לפני שבוע וחצי)
יעל ופרפר - כנראה שעל התאבדיות לא היינו מדברים חח אלא על דברים קצת אחרים. החיים לא קלים והמינגוויי ידע המון סבל בחייו והוא מעביר את זה יפה מאוד בספריו בשפה שהיא לא ספרותית מידי ולא מייגעת וארוכה אלא בקלילות יומיומית ולדעתי זה חלק מהגאונות שלו, הסיפור עצמו מרגש.
תודה על התגובה.
Rasta (לפני שבוע וחצי)
חני, כדאי להגיע אל המינגוויי, שתהיה קריאה מהנה.
כן... רוב הזמרים האהובים כבר אינם, עצוב.

גוסטב (לפני שבוע וחצי)
זה הספר האחרון שהוא כתב לפני שצבע מחדש את התקרה.
מחשבות (לפני שבוע וחצי)
גרמת לי לחשוב גם עם מי הייתי רוצה לשבת על עוגת גבינה ואיש/ה לא עלו בדמיון. מה בדיוק אני אמור לעשות אתם? על מה לדבר?
נדמה לי שניסיתי מהמינגווי עוד משהו פרט לזקן והים ולא הלך.
אגב, הבת שלי בחיל הים, בדבורים.
Paper Jam (לפני שבוע וחצי)
ספר מופת. זה נכון שהכתיבה לא תמיד מתעכלת בקלות (צריך לזכור גם, ידידיי, שמדובר בטקסט מתורגם), אבל אצל המינגוויי מדובר קודם כל בסיפור גדול. הסיפור עצמו עושה כאן (ובכלל בספרים שלו) את האפקט המשמעותי.
סקאוט (לפני שבוע וחצי)
ספר מצוין שהיה לי קשה לצלוח ושקלתי לנטוש אבל שבעים העמודים האחרונים חיפו על התחושה הזאת בכך שהם היו כל כך מצוינים שהענקתי לספר ציון מצוין ולא בסדר כפי שחשבתי בתחילה. ועוד דבר: לדעתי, כדאי מאוד שתרשום בתחילת הביקורת שצפויים ספויילרים למען אלה שטרם קראו. כתבת מעולה!
פרפר צהוב (לפני שבוע וחצי)
נראה לי שיעל די קלעה לעניין.
הכתיבה שלו לא סוחפת ולא מרגשת.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
אהבתי את הביקורת שלך. לגבי המינגוויי - אני חלוקה בדעתי.
כן, הוא גבר (של גברים) ולא תמיד בקטע טוב.
אכן הוא יודע לכתוב בתמציתיות ולזקק את מה שהוא רוצה לומר (אבל זה הרבה פעמים חמוץ ומר)
לא הייתי רוצה לשבת איתו על כוס (בירה/ויסקי/קפה) ולדסקס על החיים. או על המוות. או על התאבדויות.
ממש לא הייתי רוצה אותו כחבר.
חני (לפני שבוע וחצי)
מעניין שלא הגעתי לקרוא אותו עדיין. יגיע מתי שהוא. בדיוק עשיתי לבתי סקירה של זמרים אהובים
ופתאום קלטנו שרובם כבר אינם.
לחיים.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ