ביקורת ספרותית על איים בזרם (2006) מאת ארנסט המינגוויי
ספר טוב

---

את הקריאה בספר הזה אני לא יכול לתאר כהנאה צרופה. אבל זו בהחלט הייתה חוויה. המינגווי יודע ליצור אווירה שמכניסה את הקורא עמוק לתוך המתרחש.

בחלק הראשון, 'בימיני', שמתרחש באיי הבהאמה הרגשתי ממש שם, איתו. תיאורי החופים, הטבע, האוקיאנוס והיצורים החיים הם כך כך אמתיים, שממש חשתי את מגע החול, ראיתי את צלילות המים שדרכה נראתה קרקעית האוקיאנוס. ישבתי בבר עם הגברים המחוספסים, קבוצות התיירים, הנשים היפות ולגמתי מהמשקאות. המינגווי מביא את האלכוהוליזם שלו אל הקורא בדרך שזה אפילו נראה מפתה. מודה, תוך כדי הקריאה התחשק לי הרבה פעמים לערבב לעצמי איזה משקה עם ג'ין, ליים, טוניק, אפרול או וויסקי.

הגיבור הוא צייר ששמו תומאס האדסון. חייו בבימיני הם רגועים ומהנים. יש לו הכנסה קבועה, בית, משרת נאמן וחבורה של גברים שחלקו עמו חוויות מן העבר.
בשלב מסוים מגיעים אליו שלושת בניו שגרים עם אמותיהם, שתי נשים שהאדסון היה נשוי להן פעם. הקיץ הזה עם הבנים והחברים מהווה את השיא מבחינת חווית האושר של האדסון. יש בו קסם מיוחד.

אחת הסצנות העוצמתיות היא המאבק של בנו האמצעי דיוויד עם דג חרב ענק, מאבק ארוך ועיקש שלבסוף נגמר במפח נפש. הזכיר לי את " הזקן והים הקטע הזה, שמסמל כל כך הרבה.


החלק השני נקרא "קובה". בשלב הזה האדסון הוא במקום אחר בחייו. פקד אותו אסון אישי, חייו התהפכו וגם על העולם נפלה צרה בדמות מלחמת עולם. תומאס מבצע משימות מיוחדות עבור הצבא האמריקאי בהוואנה. בין משימה למשימה הוא מנסה להעביר את הזמן בדברים שמאלחשים את הכאב של הטרגדיה שלו. הוא שותה, מתרועע עם טיפוסים מפוקפקים ולעתים עם נשים נפלאות מהעבר. לכל אורך הספר הוא מרבה להיזכר ביחסיו עם הנשים בחייו במהלך השנים. האדסון, בדומה להמינגווי עצמו, הוא אדם שוצף רגשות ויצרים וכך נראים גם זכרונותיו.

בעת שהותו בקובה פוקד אותו אסון נוסף, ששומט את הקרקע תחת רגליו וגם מכוון אותו אל עבר גורלו הבלתי נמנע.

בחלק האחרון, שנקרא "בים", מורגשת בצורה המובהקת ביותר משאלת המוות של האדסון – המינגווי.
הוא מבצע משימה של רדיפה אחר צוות צוללת גרמנית, הוא מפקד ספינה, מתקיימת בינו לבין אנשיו, אותה מערכת יחסים גברית, מחוספסת, עתירת הומור גס ומקסים והיא מתוארת בצורה נפלאה.
עם זאת, החלק הזה, היה הקשה והמייגע ביותר עבורי לקריאה. הייתה לי הרגשה של רכב שנתקע בבוץ וגלגליו כאילו מסתובבים בלי להתקדם לאנשהו... אם כי לבסוף זה היה טוב.

לכאורה לספר הזה יש את כל המאפיינים של ספר מופת, "חמישה כוכבים". כשרון הכתיבה של המינגווי בהחלט ניכר פה, יש בו הרבה קטעים עוצמתיים ועמוקים. ברור לי כי קיים כאן מרכיב אוטוביוגרפי חזק. יחסי הגיבור עם ילדיו, עם חבריו, עם נשים, התמודדות עם השכול האישי, מחשבותיו ורגשותיו העזים. ברקע בכל החלקים עולים וצפים זכרונות מפריז, ללא ספק התקופה המאושרת ביותר בחייו של האדסון – המינגווי, עם אנשים וזמנים צבעוניים, עם הערבים ב'קלוז'רי דה לילה'...
החוויה האישית שלי הייתה מעורבת משהו. אולי זה זרם התודעה, אולי חלקים קצת מונוטוניים בדרך, אך לא חשתי כמיהה חזקה לספר וההנאה שלי ממנו הייתה דומה לאוקיאנוס – לפעמים סערה וגלי ענק ולעתים שייט ארוך כשיבשה לא נראית באופק.
על כן, שלושה וחצי כוכבים שעוגלו כלפי מעלה.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על איים בזרם (2006)