ביקורת ספרותית על איים בזרם (2006) מאת ארנסט המינגוויי
ספר טוב

---

כחובבת מאיר אריאל, ההחלטה לקרוא את "איים בזרם" התקבלה, בין היתר, בגלל שירו "לילה שקט עבר על כוחותינו". נתחיל דווקא מהשיר. מילות השיר מציגות מצב משוסע בין שתי מציאויות. האחת, עלילת הספר "איים בזרם", אותו קורא מאיר אריאל. בחציו הראשון של השיר מציג מאיר אריאל, באמינות רבה, קטע קצר מתוך הספר. בספר, מספר לנו אריאל, איש ביון אמריקאי יושב בבאר בקובה בזמן מלחמת העולם השניה ומספר את קורותיו באווירה סליזית למדי. המציאות השניה היא זו שממנה אריאל מנסה לברוח באמצעות הקריאה בספר ("הייתי טס, לא רק הולך מכאן כעת"). אריאל הלוחם נמצא בעמדה צבאית ישראלית בתעלת סואץ בשלהי מלחמת יום כיפור, והוא קוטע את הקריאה בספר "איים בזרם" לטובת עליה לעמדת השמירה. בזמן השמירה, ליבו נודד אל הספר והתה המחכים לו באוהל, והמשקפת שלו נודדת את הירח. השמירה מסתיימת כאשר חברו של אריאל קורא לו "זמנך עבר", ציטוט אותו אימץ אהוד בנאי וסביבו בנה שיר הנושא שם זה, אשר גם הוא נודד ממציאות למציאות (יותר נכון, מחלום למציאות).

אז לסיכום, קיבלנו את ארנסט המינגווי שמתערבב בשמירה של מאיר אריאל והופך לשיר שמורכב משתי מציאויות, שמתגלגל לתוך חלומו הנוסטלגי של אהוד בנאי, שם הוא הופך לשיר נוסף שמורכב משתי מציאויות. מהלך מבריק שקושר מציאות לתוך מציאות, מלחמה במלחמה, וספר שמשמש כרפרנס משיר לשיר. לא יודעת מה איתכם, אותי דברים כאלה מרתקים ממש.

בקריאה של "איים בזרם", הופתעתי למצוא שאותה מציאות משוסעת של מאיר אריאל מתרחשת גם בספר, בשני אופנים. ראשית, הספר בעצמו משוסע לשלוש תקופות שונות לחלוטין, גם מבחינת הסביבה וגם מבחינת החברה הסובבבת את הדמות הראשית. דמותו של תומס האדסון היא המשותפת לשלושת החלקים, שהם פרקי חיים העוברים עליו, ומהדהדים זה בתוך זה. האופן השני בו הספר משוסע הוא פנימי, בתוך נפשו של תומס האדסון. בחלקו הראשון של הספר, האדסון הוא צייר אמריקאי נטול דאגות אשר מחלק זמנו בין בילוי עם ילדיו, דיג וציור. אך המאורעות שיגיעו יוצרים שסע פנימי בנפשו ורצון עז של האדסון לברוח מהמציאות. זאת הוא עושה על ידי אימוץ דמות חלופית והתגייסות כסוכן חשאי המסייע לארה"ב באיי קובה בעת מלחמת העולם השניה. האדסון מרחיק עצמו מהרוגע והשלווה שאפיינו את תחילת הספר, ושוקע בחיים המתנהלים בעצימות גבוהה, שינה מועטה ואלכוהול, כדי לא להתמודד עם האובדן. במידה מסויימת, דומה הדבר למאיר אריאל, הבורח מחיי הצבא אל הנופים, התה והספר, ויחד עם זאת הפוך לגמרי במהות - תומס האדסון בורח דווקא אל הסכנה שבחיי הצבא.

הספר "איים בזרם" עומד בפני עצמו גם ללא הציטוטים של מאיר אריאל. הקריאה בו לא תמיד קלה, והוא נע בין מקצבים שונים (לדוגמה - כמה עשרות עמודים המתארים נסיון דיג של דג אחד). יש בספר הקבלות רבות, כמו הקרב מול הדג הגדול והקרב הסופי מול האוייב, וגם הקבלות לספרים נוספים, ובראשם "מובי דיק". אני ממליצה לקרוא את הספר לאט ולתת לו זמן לשקוע, תוך כדי שילובו במציאות היומיומית, כמו שעשה מאיר אריאל.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על איים בזרם (2006)