“את הקריאה בספר הזה אני לא יכול לתאר כהנאה צרופה. אבל זו בהחלט הייתה חוויה. המינגווי יודע ליצור אווירה שמכניסה את הקורא עמוק לתוך המתרחש. בחלק הראשון, 'בימיני', שמתרחש באיי הבהאמה הרגשתי ממש שם, איתו. תיאורי החופים, הטבע, האוקיאנוס והיצורים החיים הם כך כך אמתיים, שממש חשתי את מגע החול, ראיתי את צלילות המים שדרכה נראתה קרקעית האוקיאנוס. ישבתי בבר עם הגברים המחוספסים, קבוצות התיירים, הנשים היפות ולגמתי מהמשקאות. המינגווי מביא את האלכוהוליזם שלו אל הקורא בדרך שזה אפילו נראה מפתה. מודה, תוך כדי הקריאה התחשק לי הרבה פעמים לערבב לעצמי איזה משקה עם ג'ין, ליים, טוניק, אפרול או וויסקי. הגיבור הוא צייר ששמו תומאס האדסון. חייו בבימיני הם רגועים ומהנים. יש לו הכנסה קבועה, בית, משרת נאמן וחבורה של גברים שחלקו עמו חוויות מן העבר. בשלב מסוים מגיעים אליו שלושת בניו שגרים עם אמותיהם, שתי נשים שהאדסון היה נשוי להן פעם. הקיץ הזה עם הבנים והחברים מהווה את השיא מבחינת חווית האושר של האדסון. יש בו קסם מיוחד. אחת הסצנות העוצמתיות היא המאבק של בנו האמצעי דיוויד עם דג חרב ענק, מאבק ארוך ועיקש שלבסוף נגמר במפח נפש. הזכיר לי את " הזקן והים הקטע הזה, שמסמל כל כך הרבה. החלק השני נקרא "קובה". בשלב הזה האדסון הוא במקום אחר בחייו. פקד אותו אסון אישי, חייו התהפכו וגם על העולם נפלה צרה בדמות מלחמת עולם. תומאס מבצע משימות מיוחדות עבור הצבא האמריקאי בהוואנה. בין משימה למשימה הוא מנסה להעביר את הזמן בדברים שמאלחשים את הכאב של הטרגדיה שלו. הוא שותה, מתרועע עם טיפוסים מפוקפקים ולעתים עם נשים נפלאות מהעבר. לכל אורך הספר הוא מרבה להיזכר ביחסיו עם הנשים בחייו במהלך השנים. האדסון, בדומה להמינגווי עצמו, הוא אדם שוצף רגשות ויצרים וכך נראים גם זכרונותיו. בעת שהותו בקובה פוקד אותו אסון נוסף, ששומט את הקרקע תחת רגליו וגם מכוון אותו אל עבר גורלו הבלתי נמנע. בחלק האחרון, שנקרא "בים", מורגשת בצורה המובהקת ביותר משאלת המוות של האדסון – המינגווי. הוא מבצע משימה של רדיפה אחר צוות צוללת גרמנית, הוא מפקד ספינה, מתקיימת בינו לבין אנשיו, אותה מערכת יחסים גברית, מחוספסת, עתירת הומור גס ומקסים והיא מתוארת בצורה נפלאה. עם זאת, החלק הזה, היה הקשה והמייגע ביותר עבורי לקריאה. הייתה לי הרגשה של רכב שנתקע בבוץ וגלגליו כאילו מסתובבים בלי להתקדם לאנשהו... אם כי לבסוף זה היה טוב. לכאורה לספר הזה יש את כל המאפיינים של ספר מופת, "חמישה כוכבים". כשרון הכתיבה של המינגווי בהחלט ניכר פה, יש בו הרבה קטעים עוצמתיים ועמוקים. ברור לי כי קיים כאן מרכיב אוטוביוגרפי חזק. יחסי הגיבור עם ילדיו, עם חבריו, עם נשים, התמודדות עם השכול האישי, מחשבותיו ורגשותיו העזים. ברקע בכל החלקים עולים וצפים זכרונות מפריז, ללא ספק התקופה המאושרת ביותר בחייו של האדסון – המינגווי, עם אנשים וזמנים צבעוניים, עם הערבים ב'קלוז'רי דה לילה'... החוויה האישית שלי הייתה מעורבת משהו. אולי זה זרם התודעה, אולי חלקים קצת מונוטוניים בדרך, אך לא חשתי כמיהה חזקה לספר וההנאה שלי ממנו הייתה דומה לאוקיאנוס – לפעמים סערה וגלי ענק ולעתים שייט ארוך כשיבשה לא נראית באופק. על כן, שלושה וחצי כוכבים שעוגלו כלפי מעלה.”

“לא יכולתי לדרג את הספר הזה בפחות מחמישה כוכבים, הוא פשוט כתוב מעולה. אם סופר יכול לגרום לי לפספס את תחנת הירידה שלי באוטובוס עקב קריאת תיאור ארוך במיוחד של דייג (שהוא בעיני, פרט לנוכחות הים, בין הדברים היותר משעממים וחסרי התוחלת, קל וחומר לקרוא אודותיו)- מגיע לו. אם לצטט מן הספר:"זה הדבר הנפלא בציורים: אתה יכול לאהוב אותם בלי להתייאש. אתה יכול לאהוב אותם בלי שום צער והטובים שבהם ממלאים את לבך שמחה מפני שבהם התבצע מה שניסית אתה תמיד לבצע. וזה התבצע וזה היה בסדר אפילו אם אתה לא הצלחת לבצע את זה." קריאת 'איים בזרם' גורמת לאותה שמחה לא אנוכיית- להווכח שבעולמנו ישנם אנשים שמבצעים את מלאכתם/ יעודם בצורה הטובה והאמיתית ביותר. זהו בערך הדבר המשמח היחיד בספר. פרט לחלק הראשון הקסום, שגם בו קיימים זרעי עצב, לא קורה שום דבר טוב, ואם קורה- זה רק כדי שאחר כך נחוש בהעדרו. היו רגעים שחשבתי לזנוח את הספר רק בגלל שלא יכולתי להתמודד עם העלילה הסיוטית. כמו איוב, אבל בלי אלוהים (פרט, אולי, לאלוהי האלכוהול). וחוץ מזה, למרות זרם התודעה המורכב, זהו ספר מן התקופה בה הגברים לא בכו אפילו בלילה. כך שמה נשאר להם פרט ללשתות את עצמם למוות ולצאת למשימות אובדניות? במשך הקריאה נזכרתי בדבריו (הבעייתיים בהקשרם) של וייצמן המנוח: "אני אוהב גבר שרוצה להיות גבר - ואשה שרוצה להיות אשה". נראה לי שגם המינגווי אהב. ותומאס האדסון משלם את המחיר. לא עדיף להיות מטרוסקסואלי רגיש?”

“כמו חלק ניכר מהקוראים, גם אני נחשפתי לספר הזה דרך שיר של מאיר אריאל (לילה שקט) שקצת גם עשה ספוילרים בשיר עצמו. אני לא אתן ספוילרים ורק אתייחס לסגנון הספר - הספר מתחלק ל-3 חלקים כרונולוגים ומתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה. כמו כל ספריו של המינגווי גם כאן יש גיבור שמתמודד עם חיים לא קלים, שתייה, חברים ובילויים חסרי טעם. הספר כתוב בסגנון המהודק הרגיל של המינגווי עם דיאולוגים ארוכים שנותנים לקורא את החופש לדמיין בעצמו את האירועים שקורים. הבעיה העיקרית בספר היא חוסר האחידות ברמה שלו. ספר הזה היה האחרון שנכתב על ידי המינגווי ולא עבר עריכה על ידו, כנראה זו הסיבה. לטעמי החלק המעניין ביותר הוא השני (כנראה גם מאיר אריאל חשב ככה כשכתב את השיר). מומלץ למיטיבי לכת של הסופר, אם רוצים לקרוא את זה כספר ראשון אז ממליץ לחפש ספר אחר שלו.”

“אני אוהב את המינגוויי. המינגוויי הוא גבר שבגברים, מלוכלך, אמיתי, וכך גם כל הדמויות עליהן הוא כותב, דמויות שנושאות צלקות קשות, דמויות שלמודות סבל וחיים לא קלים. הייתי רוצה לשבת ולדבר איתו על כוס וויסקי, אולי גין אנד טוניק או בירה קרה. תמיד אמרתי שאם היתה לי האופציה לשבת בשולחן עם אנשים מסוימים שהשפיעו עליי בצורה כזו או אחרת שמסקרנים אותי, המינגוויי היה אחד מהם. איים בזרם מחולק לשלושה חלקים, החלק הראשון מתרחש בביתו של גיבור הספר תומס האדסון באי נופש אקזוטי בשם בימני דרומית לפלורידה. תומס האדסון הוא צייר שהיה לוחם ולקח חלק במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים בספרד. לאחר המלחמה השתקע בבימני בביתו על החוף מוקף בכל מיני טיפוסים מעניינים ויחד איתם העביר את הזמן בעיקר בשתיה ואכילה בבר הקבוע או על החוף. או אולי בהפלגה מסביב לאיים, הוא גם צייר הרבה. אל האי מגיעים שלושת ילדיו על מנת לבלות איתו את חופשת הקיץ. החלק הראשון מתעסק בעיקר במערכת היחסים של תומס האדסון ובניו ואת הזמן שהעבירו יחד, בתיאורים של האי ושגרת היום יום של חופשת הקיץ. הם יצאו להפלגות יחד והתעסקו בדייג, תומס סיפר לילדיו סיפורים על הזמנים שטיילו וגרו באירופה וחופשת הקיץ בהחלט היתה מהנה, היא הוציאה את תומס האדסון מהשגרה אליה היה כל כך רגיל והזכירה לו כמה הוא אוהב לבלות זמן עם הילדים שלו ובכל זאת ידע שבקרוב הילדים יעזבו אותו והוא יצטרך לחזור לשגרה ולבדידות. סוף החלק הראשון נגמר בטרגדיה וחייו של תומס האדסון מגיעים לנקודת מפנה חדה וכואבת כששני הילדים שלו, דייויד ואנדרו, יחד עם אמם נהרגים בתאונת דרכים. החלק השני מתרחש בקובה כשתומס האדסון משרת כקצין מודיעין ומבצעים מיוחדים בזמן מלחמת העולם השניה. תומס מנסה להתמודד עם האסון שהכה בו, עם הלבד, הוא נעזר בחברים קרובים ובעיקר במשקאות אלכוהולים. הוא פוגש את גרושתו בחופשה בהאוונה והם נזכרים בימים עברו, מעלים זכרונות ולאט לאט מחדשים את אהבתם. לקראת סוף החלק השני מספר לה תומס שתום, הבן שלהם, נהרג במלחמה. החלק השלישי מתאר את תומס האדסון כשהוא מפליג יחד עם קבוצת חברים, חלקם הוזכרו בחלקים הקודמים של הספר, במרדף אחרי צוללות גרמניות במהלך מלחמת העולם השניה. ניתן לראות בחלק השלישי את המצב העגום בו נמצא תומס האדסון, לאחר שאיבד את אשתו הראשונה ואת שלושת בניו עזב את האי, עזב את חדר העבודה שלו ואת הבד הלבן עליו היה מצייר והלך להטביע את צערו בים של צוללות גרמניות. תומס שוקע במשימה שלקח על עצמו ובקושי ישן בלילות, נדמה שזה הדבר היחיד שמצליח לעורר בו סוג של רצון להמשיך לחיות. החלק שלישי מפורט מאוד, כמו שרק המינגוויי יודע, מלא תיאורים של ים ושפת ימאים שהחזירה אותי אל השירות הצבאי שלי אל ספינות הטילים בחיפה ואת זה אהבתי מאוד. כמו בזקן והים גם כאן המינגווי לא חוסך בתיאורים וגם כאן יש פרק שלם בו המינגוויי מתאר את דייויד בנו של תומס כשהוא נלחם בגופו הקטן בדג חרג כסוף גדול ומרהיב. המינגוויי, בשפה קלילה יומיומית ותמציתית, מספר את סיפור החיים של האדסון שמתחיל טוב וממשיך להידרדר מרגע לרגע.”

“את הקריאה בספר הזה אני לא יכול לתאר כהנאה צרופה. אבל זו בהחלט הייתה חוויה. המינגווי יודע ליצור אווירה שמכניסה את הקורא עמוק לתוך המתרחש. בחלק הראשון, 'בימיני', שמתרחש באיי הבהאמה הרגשתי ממש שם, איתו. תיאורי החופים, הטבע, האוקיאנוס והיצורים החיים הם כך כך אמתיים, שממש חשתי את מגע החול, ראיתי את צלילות המים שדרכה נראתה קרקעית האוקיאנוס. ישבתי בבר עם הגברים המחוספסים, קבוצות התיירים, הנשים היפות ולגמתי מהמשקאות. המינגווי מביא את האלכוהוליזם שלו אל הקורא בדרך שזה אפילו נראה מפתה. מודה, תוך כדי הקריאה התחשק לי הרבה פעמים לערבב לעצמי איזה משקה עם ג'ין, ליים, טוניק, אפרול או וויסקי. הגיבור הוא צייר ששמו תומאס האדסון. חייו בבימיני הם רגועים ומהנים. יש לו הכנסה קבועה, בית, משרת נאמן וחבורה של גברים שחלקו עמו חוויות מן העבר. בשלב מסוים מגיעים אליו שלושת בניו שגרים עם אמותיהם, שתי נשים שהאדסון היה נשוי להן פעם. הקיץ הזה עם הבנים והחברים מהווה את השיא מבחינת חווית האושר של האדסון. יש בו קסם מיוחד. אחת הסצנות העוצמתיות היא המאבק של בנו האמצעי דיוויד עם דג חרב ענק, מאבק ארוך ועיקש שלבסוף נגמר במפח נפש. הזכיר לי את " הזקן והים הקטע הזה, שמסמל כל כך הרבה. החלק השני נקרא "קובה". בשלב הזה האדסון הוא במקום אחר בחייו. פקד אותו אסון אישי, חייו התהפכו וגם על העולם נפלה צרה בדמות מלחמת עולם. תומאס מבצע משימות מיוחדות עבור הצבא האמריקאי בהוואנה. בין משימה למשימה הוא מנסה להעביר את הזמן בדברים שמאלחשים את הכאב של הטרגדיה שלו. הוא שותה, מתרועע עם טיפוסים מפוקפקים ולעתים עם נשים נפלאות מהעבר. לכל אורך הספר הוא מרבה להיזכר ביחסיו עם הנשים בחייו במהלך השנים. האדסון, בדומה להמינגווי עצמו, הוא אדם שוצף רגשות ויצרים וכך נראים גם זכרונותיו. בעת שהותו בקובה פוקד אותו אסון נוסף, ששומט את הקרקע תחת רגליו וגם מכוון אותו אל עבר גורלו הבלתי נמנע. בחלק האחרון, שנקרא "בים", מורגשת בצורה המובהקת ביותר משאלת המוות של האדסון – המינגווי. הוא מבצע משימה של רדיפה אחר צוות צוללת גרמנית, הוא מפקד ספינה, מתקיימת בינו לבין אנשיו, אותה מערכת יחסים גברית, מחוספסת, עתירת הומור גס ומקסים והיא מתוארת בצורה נפלאה. עם זאת, החלק הזה, היה הקשה והמייגע ביותר עבורי לקריאה. הייתה לי הרגשה של רכב שנתקע בבוץ וגלגליו כאילו מסתובבים בלי להתקדם לאנשהו... אם כי לבסוף זה היה טוב. לכאורה לספר הזה יש את כל המאפיינים של ספר מופת, "חמישה כוכבים". כשרון הכתיבה של המינגווי בהחלט ניכר פה, יש בו הרבה קטעים עוצמתיים ועמוקים. ברור לי כי קיים כאן מרכיב אוטוביוגרפי חזק. יחסי הגיבור עם ילדיו, עם חבריו, עם נשים, התמודדות עם השכול האישי, מחשבותיו ורגשותיו העזים. ברקע בכל החלקים עולים וצפים זכרונות מפריז, ללא ספק התקופה המאושרת ביותר בחייו של האדסון – המינגווי, עם אנשים וזמנים צבעוניים, עם הערבים ב'קלוז'רי דה לילה'... החוויה האישית שלי הייתה מעורבת משהו. אולי זה זרם התודעה, אולי חלקים קצת מונוטוניים בדרך, אך לא חשתי כמיהה חזקה לספר וההנאה שלי ממנו הייתה דומה לאוקיאנוס – לפעמים סערה וגלי ענק ולעתים שייט ארוך כשיבשה לא נראית באופק. על כן, שלושה וחצי כוכבים שעוגלו כלפי מעלה.”

“לא יכולתי לדרג את הספר הזה בפחות מחמישה כוכבים, הוא פשוט כתוב מעולה. אם סופר יכול לגרום לי לפספס את תחנת הירידה שלי באוטובוס עקב קריאת תיאור ארוך במיוחד של דייג (שהוא בעיני, פרט לנוכחות הים, בין הדברים היותר משעממים וחסרי התוחלת, קל וחומר לקרוא אודותיו)- מגיע לו. אם לצטט מן הספר:"זה הדבר הנפלא בציורים: אתה יכול לאהוב אותם בלי להתייאש. אתה יכול לאהוב אותם בלי שום צער והטובים שבהם ממלאים את לבך שמחה מפני שבהם התבצע מה שניסית אתה תמיד לבצע. וזה התבצע וזה היה בסדר אפילו אם אתה לא הצלחת לבצע את זה." קריאת 'איים בזרם' גורמת לאותה שמחה לא אנוכיית- להווכח שבעולמנו ישנם אנשים שמבצעים את מלאכתם/ יעודם בצורה הטובה והאמיתית ביותר. זהו בערך הדבר המשמח היחיד בספר. פרט לחלק הראשון הקסום, שגם בו קיימים זרעי עצב, לא קורה שום דבר טוב, ואם קורה- זה רק כדי שאחר כך נחוש בהעדרו. היו רגעים שחשבתי לזנוח את הספר רק בגלל שלא יכולתי להתמודד עם העלילה הסיוטית. כמו איוב, אבל בלי אלוהים (פרט, אולי, לאלוהי האלכוהול). וחוץ מזה, למרות זרם התודעה המורכב, זהו ספר מן התקופה בה הגברים לא בכו אפילו בלילה. כך שמה נשאר להם פרט ללשתות את עצמם למוות ולצאת למשימות אובדניות? במשך הקריאה נזכרתי בדבריו (הבעייתיים בהקשרם) של וייצמן המנוח: "אני אוהב גבר שרוצה להיות גבר - ואשה שרוצה להיות אשה". נראה לי שגם המינגווי אהב. ותומאס האדסון משלם את המחיר. לא עדיף להיות מטרוסקסואלי רגיש?”

“כמו חלק ניכר מהקוראים, גם אני נחשפתי לספר הזה דרך שיר של מאיר אריאל (לילה שקט) שקצת גם עשה ספוילרים בשיר עצמו. אני לא אתן ספוילרים ורק אתייחס לסגנון הספר - הספר מתחלק ל-3 חלקים כרונולוגים ומתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה. כמו כל ספריו של המינגווי גם כאן יש גיבור שמתמודד עם חיים לא קלים, שתייה, חברים ובילויים חסרי טעם. הספר כתוב בסגנון המהודק הרגיל של המינגווי עם דיאולוגים ארוכים שנותנים לקורא את החופש לדמיין בעצמו את האירועים שקורים. הבעיה העיקרית בספר היא חוסר האחידות ברמה שלו. ספר הזה היה האחרון שנכתב על ידי המינגווי ולא עבר עריכה על ידו, כנראה זו הסיבה. לטעמי החלק המעניין ביותר הוא השני (כנראה גם מאיר אריאל חשב ככה כשכתב את השיר). מומלץ למיטיבי לכת של הסופר, אם רוצים לקרוא את זה כספר ראשון אז ממליץ לחפש ספר אחר שלו.”

“אני אוהב את המינגוויי. המינגוויי הוא גבר שבגברים, מלוכלך, אמיתי, וכך גם כל הדמויות עליהן הוא כותב, דמויות שנושאות צלקות קשות, דמויות שלמודות סבל וחיים לא קלים. הייתי רוצה לשבת ולדבר איתו על כוס וויסקי, אולי גין אנד טוניק או בירה קרה. תמיד אמרתי שאם היתה לי האופציה לשבת בשולחן עם אנשים מסוימים שהשפיעו עליי בצורה כזו או אחרת שמסקרנים אותי, המינגוויי היה אחד מהם. איים בזרם מחולק לשלושה חלקים, החלק הראשון מתרחש בביתו של גיבור הספר תומס האדסון באי נופש אקזוטי בשם בימני דרומית לפלורידה. תומס האדסון הוא צייר שהיה לוחם ולקח חלק במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים בספרד. לאחר המלחמה השתקע בבימני בביתו על החוף מוקף בכל מיני טיפוסים מעניינים ויחד איתם העביר את הזמן בעיקר בשתיה ואכילה בבר הקבוע או על החוף. או אולי בהפלגה מסביב לאיים, הוא גם צייר הרבה. אל האי מגיעים שלושת ילדיו על מנת לבלות איתו את חופשת הקיץ. החלק הראשון מתעסק בעיקר במערכת היחסים של תומס האדסון ובניו ואת הזמן שהעבירו יחד, בתיאורים של האי ושגרת היום יום של חופשת הקיץ. הם יצאו להפלגות יחד והתעסקו בדייג, תומס סיפר לילדיו סיפורים על הזמנים שטיילו וגרו באירופה וחופשת הקיץ בהחלט היתה מהנה, היא הוציאה את תומס האדסון מהשגרה אליה היה כל כך רגיל והזכירה לו כמה הוא אוהב לבלות זמן עם הילדים שלו ובכל זאת ידע שבקרוב הילדים יעזבו אותו והוא יצטרך לחזור לשגרה ולבדידות. סוף החלק הראשון נגמר בטרגדיה וחייו של תומס האדסון מגיעים לנקודת מפנה חדה וכואבת כששני הילדים שלו, דייויד ואנדרו, יחד עם אמם נהרגים בתאונת דרכים. החלק השני מתרחש בקובה כשתומס האדסון משרת כקצין מודיעין ומבצעים מיוחדים בזמן מלחמת העולם השניה. תומס מנסה להתמודד עם האסון שהכה בו, עם הלבד, הוא נעזר בחברים קרובים ובעיקר במשקאות אלכוהולים. הוא פוגש את גרושתו בחופשה בהאוונה והם נזכרים בימים עברו, מעלים זכרונות ולאט לאט מחדשים את אהבתם. לקראת סוף החלק השני מספר לה תומס שתום, הבן שלהם, נהרג במלחמה. החלק השלישי מתאר את תומס האדסון כשהוא מפליג יחד עם קבוצת חברים, חלקם הוזכרו בחלקים הקודמים של הספר, במרדף אחרי צוללות גרמניות במהלך מלחמת העולם השניה. ניתן לראות בחלק השלישי את המצב העגום בו נמצא תומס האדסון, לאחר שאיבד את אשתו הראשונה ואת שלושת בניו עזב את האי, עזב את חדר העבודה שלו ואת הבד הלבן עליו היה מצייר והלך להטביע את צערו בים של צוללות גרמניות. תומס שוקע במשימה שלקח על עצמו ובקושי ישן בלילות, נדמה שזה הדבר היחיד שמצליח לעורר בו סוג של רצון להמשיך לחיות. החלק שלישי מפורט מאוד, כמו שרק המינגוויי יודע, מלא תיאורים של ים ושפת ימאים שהחזירה אותי אל השירות הצבאי שלי אל ספינות הטילים בחיפה ואת זה אהבתי מאוד. כמו בזקן והים גם כאן המינגווי לא חוסך בתיאורים וגם כאן יש פרק שלם בו המינגוויי מתאר את דייויד בנו של תומס כשהוא נלחם בגופו הקטן בדג חרג כסוף גדול ומרהיב. המינגוויי, בשפה קלילה יומיומית ותמציתית, מספר את סיפור החיים של האדסון שמתחיל טוב וממשיך להידרדר מרגע לרגע.”