ביקורת ספרותית על לחסל מאת מישל וולבק
ספר מעולה

---

"יפה ככל שתהיה מרבית הקומדיה, המערכה האחרונה היא עקובה מדם: בסוף זורקים קצת עפר על הראש, ונגמר, לנצח."

ואיזו קומדיה, אה? אני תוהה מה יותר מתאים; קומדיה טרגית או טרגדיה קומית? שני המצבים ראויים באותה מידה, כמה שזה אבסורד, כה מגוחך. זה באמת מצחיק. זה עצוב כל כך, אפשר ממש למות מצחוק. נו, אם כבר מתים אז לפחות עם חיוך. אבל גם זו פריבילגיה שלא כולם זוכים בה.

אז מה החיים האלה בעצם? לעד נגזר עלינו לחיות בין השקט שלפני הסערה לסערה עצמה? אין רגע דל. השקט שלפני הסערה הוא גם לא באמת שקט, מרגישים אותה הרי, וקשה לשמור על קור רוח כשיודעים שעוד סערה בדרך. וזה מצחיק כי אנחנו לא באמת יודעים שום דבר, חיים של אי ודאות והרבה סבל. כל שאנחנו זה גוש בשר עם תאריך תפוגה שנתון לגחמותיו של הגורל. נשמע פאן. אין ספק, מדובר במתכון מנצח לתסריט דפוק. גרוטסקי. מחריד. מדכא, עצוב, אבל גם מצחיק עד דמעות. ואת כל הכאוס הזה שנקרא חיים מישל מתבל בדרמה משפחתית כואבת ומרגשת, בחירות לנשיאות ומזימת טרור עולמית. רומנטי, כבר אמרתי? ואפילו אהבה יש. בקיצור כל מה שצריך בשביל שובר קופות או רב מכר. ואהבה זה לא עניין של מה בכך אצל הצרפתי הזקן שאני כל כך אוהב שמחזיק את הסיגריה שלו בין הקמיצה לאמה. אהבה זה מרכיב חסר בספרים שלו. יש המון דברים אחרים, יש דיכאון, יש גסויות, לכלוך, הרבה ייאוש, אבסורד, ובעיקר כניעה. כניעה של האדם אל מול האבסורד שבחיים חסרי תכלית ומשמעות. שקיעת המערב. שקיעתו של האדם המודרני. אבל גם יש אותנטיות בלתי מתפשרת, והוא גורם לך לחשוב. ממש מרעיד את האדמה שחשבנו לבטוחה מתחת לרגליים שלנו. גורם לנו לחשוב שוב על האידאלים החברתיים שלנו, על המוסכמות החברתיות, על האמונות שלנו. על החיים האלה. הספרים שלו הם לחלוטין מראה, משקפים את מי שאנחנו כחברה וכבני אדם. את הצדדים היפים וגם את הדברים שהיינו מעדיפים להדחיק ולשכוח ולנעול בחדר חשוך. הספרים שלו חוצים גבולות, לאום לא רלוונטי, המרחק לא משנה. הם נוגעים בכולנו. והם רלוונטיים יותר מתמיד. אם עדיין מתהלכים בינינו אלו שמטילים ספק בגדולתו ובחשיבותו של מישל וולבק כסופר ואיש תרבות, הייתי ממליץ לאותם אנשים לחשוב שוב ואולי אפילו לקחת את הספר הזה ולאחוז בו חזק ולהתכונן, להתכונן לקראת חוויה מטלטלת ועצמתית, כזאת שלא תצליחו להישאר אדישים כלפיה, בשום צורה.

למישל יש את הצד הטכני, בכל ספר. לפעמים הוא אוכל את הראש, אבל באופן כללי זה נתח חשוב מהספר שתורם לאמינותו של הרומן. הספרים שלו משכנעים מאד. הוא עושה עבודות מחקר רציניות לפני כל פרויקט וגם כאן היה הרבה.

הספר הזה בעיניי מתון, בהשוואה לקודמיו הוא אפילו די פרווה. הרוח הוולבקית קיימת, זה לגמרי הוא, אבל לי הרגיש מתון. והספר משהו בין וולבק הצעיר של פעם לזקן שכתב את הרומן החדש. התבגר. פחות כועס, פחות קודר. הרבה נשאר לא פתור, מזימת הטירור לא התקדמה לשום מקום אבל זה לא העניין, זה לא מעניין מי מאחורי זה ולמה. קיבלנו סוג של תשובה. בינתיים, בזמן ״משבר עולמי״ ובחירות מקומיות לנשיאות חייה של משפחה שלמה משתנים מקצה לקצה, חיים שלמים עוברים עליהם, עולמות מתהפכים ונחרבים, אנשים מתים, קשרים מתפרקים או מתחברים מחדש ומתחזקים. ובסוף? איך נגמר? מה חשוב בתכלס? כסף? מעמד? מזימות טרור... בסוף מתים. כמה טוב שהיה לפול את פרודנס. ועל זה הספר. הספר מתחיל כמו ספר מתח עם פרשייה מרעישה והמון סימני שאלה. אלו היו רעשי רקע, לא חשובים בכלל. וכך גם מרבית חיינו; מלא שיט קורה, הרוב מיותר… והכל משפיע עלינו. את מה שחשוב באמת מישל העביר בעזרת הדמויות והסיפור המשפחתי.

בשורה התחתונה הספר הזה מדבר על החיים כמות שהם כמכלול של 'טוב ורע' ועל אותם דברים ששווה לחיות עבורם. אותם דברים שיהפכו את החיים לנסבלים יותר, על רגעי השפל והאושר. הוא מדבר על הזקנה ועל חולי ומוות ובדידות ואמונה, ובדומה לספרו השלישי 'פלטפורמה', גם כאן היתה אהבה, ואחת כזאת שצובטת לך את הלב. כבר אמרתי שמישל הוא רומנטיקן, הוא באמת כזה. לא חסרות לו בעיות, אבל באהבה הוא מאמין. עד כמה שאפשר בכל אופן, להכל יש תאריך תפוגה. הוא מודע לזה, כולנו מודעים לזה. בספר היה עוד משהו, אולי השלמה? נשמע מתאים שבגיל 64 וולבק ישלים עם החיים האלה והנה, הוא עשה מה שהוא יודע לעשות בצורה הכי טובה שיש וכתב רומן מופתי שנקרא כמו הפלגה באוקיינוס, זה בטח לא יהיה קל. הים יסער ויגעש וישאג והגלים יכו בחוזקה, מכה ועוד מכה ועוד אחת אז תחזיקו חזק. צחקתי, דמעתי, כאב לי, אבל גם התרגשתי. בעיני, אחד הספרים היותר טובים שקראתי, ובמחנה של וולבק כנראה שגם המשובח ביותר.

נפלא.

» ביקורות נוספות של Rasta
» ביקורות נוספות על לחסל