ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שבת, 6 באוגוסט, 2016
ע"י רן
ע"י רן
האם אני אי בזרם ?
בשנות ה- 90 בעקבות שירו של מאיר אריאל "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" (https://www.youtube.com/watch?v=GvCKvdqVbg8) (זהירות ספוילרים!) ניסיתי לקרוא את איים בזרם וזאת ללא הצלחה מרובה – כנראה באותם ימים הייתי בעצמי יותר דג בזרם... מאיר אריאל הצליח לעשות לנובלה של המינגוויי מה שהאחרון כנראה היה עושה לעצמו – מפשט את הכל לרגע אחד מזוקק במוצב בסיני (או על "ספינה שלא היתה גדולה מספיק כדי להיקרא ספינה" בחלקו הארחון של הספר).
את המינגווי הכרתי כמו רבים אחרים בספרו "הזקן והים" – אותה תובנה שנולדה בעקבות הספר שספרות יכולה להמריא לשחקים בתפאורה מינימליסטית - מלווה אותי עד היום ואני נוטה להצדיע ליצירות כאלה כי למרות שקשה להגיע לאיכויות גבוהות במשיכת מכחול בודדת – אגב בספרו של המינגווי נזכרתי שוב לאחר צפייה בסרט היפה של רוברט רטפורד All is Lost.
לא זוכר איך הספר איים בזרם הגיע לידי שוב, ומדוע החלטתי לתת לו צאנס חוזר, אני מניח שזה קשור לתובנה שגם יצירות מופת צריכות להיקרא בגיל מאוד מסויים על מנת להתחבר אליהן – במקרה שלנו אני כנראה משלים עם העובדה שגם אני הופך לאי בזרם.... וכך מצאתי את עצמי מזדהה יותר ויותר עם תומס האדסון גיבור סיפורנו שהוא שתיין קצר מזג נכה רגשית, חבר נאמן ובן אנוש וזאת לאורך מספר שבועות עד לסיום הספר (לא היה קל...אבל היה שווה).
כמו לכל נובלה טובה, צריך להקדיש לה הרבה סבלנות, היצירה שנמשכת על פני 3 סיפורים על רקע תפאורה שהיא כבר לא חלק מעולמנו וגיבורים שהם לא בדיוק "פוליטקלי קורקט". הכל כתוב בנוקשות ותמציתיות ללא ניסיונות לייפות דברים כמו שרק המינגויי יודע לחשוף את גיבוריו. הספר כולו הוא סיפור של כאב ומאבק והניסיון למקם את עצמך באותו חלל - אדם מול עצמו, מול ילדיו נשותיו חבריו אויביו. מכל הספר אני רק אזכיר את ה- 40 עמודים שמתארים את המרדף (מאבק) אחרי דג החרב בחלק הראשון של היצירה – 40 עמודים שמצליחים לסכם את כל המורכבות ביחסים שבין אבות בנים חברים אויבים.
כתב פה מישהוא שלא בטוח שהמינגוויי עצמו היה רוצה לפרסם את הספר בעצמו, אני נוטה לחשוב שלא רצה זאת לעשות זאת בחייו, ייתכן בגלל כי זה ספרו המרגש ביותר.
מומלץ בחום לכל השתיינים שמרגישים שהם הופכים לאיים בזרם.
7 קוראים אהבו את הביקורת
7 הקוראים שאהבו את הביקורת
