ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 25 בדצמבר, 2012
ע"י פרל
ע"י פרל
"זו היתה היא. אף אחת אחרת לא יצאה כך ממכונית, במעשיות וקלילות יופי שכאלה, ועם זאת כאילו היא עושה לרחוב טובה גדולה בכך שהיא פוסעת בו. במשך שנים רבות ניסו כולן להיראות כמוה והיו שהתקרבו לכך. אבל כשראית אותה, כל אלו שנראו כמוה היו רק חיקויים." (עמוד 337).
"איים בזרם" הוא הספר האחרון מאת ארנסט המינגווי שיצא לאחר מותו, בשנת 1970 ומתרחש באיים הקריביים. לראשונה קראתי את הספר בתיכון במהדורה הישנה בהוצאת "עם עובד" זו ש: "תרגם את זה יפה אהרון אמיר," כמאמר מאיר אריאל בשירו "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ". מאז קראתי אותו פעם נוספת בצנחנים ועוד פעם באי בקריביים (כמה סמלי). הספר נחשב בעיני כאחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, וללא ספק כרומן הטוב ביותר שקראתי מאת המינגווי.
במרכז הרומן "אדם ושמו תומס האדסון, שהיה צייר טוב, גר בבית ההוא ויצר בו ועל האי במשך רוב ימות השנה." (עמוד 13). האדסון אמן והרפתקן הדומה מאוד להמינגוויי עצמו. האדסון, אשר לחם במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים בספרד, חי בקריביים ומתפרנס מציור. הוא גבר קשוח, ציני ועייף, אשר יודע לאחר מספר טרגדיות קשות שהוא חווה בספר- "שאין לו הרבה עניין במשחק" (עמוד 222). בחלקו הראשון של הרומן, "בימיני", מתוארים מספר שבועות בביתו של גיבור הסיפור, תומאס האדסון המתגורר על אי נופש אקזוטי דרומית לפלורידה. המניגווי מתאר את ביתו של האדסון כך: "הבית ניצב בחלקה הגבוה ביותר של לשון-היבשה הצרה שבין הנמל לים. הוא החזיק מעמד בשלוש סופות הוריקן והיה מוצק וחזק כמו ספינה." (עמוד 13). האדסון עצמו- "תמיד חשב על הבית כעל 'היא', בדיוק כמו שהיה חושב על ספינה." (עמוד 14). שלושת בניו הצעירים של האדסון, החיים בנפרד ממנו מגיעים אליו, ויחד עימו ועם חבריו יוצאי הדופן, מבלים את חופשת הקיץ.
בחלקו השני של הרומן, "קובה", הינו פרק קודר ובו האדסון, למוד סבל, משרת כקצין מודיעין ומבצעים מיוחדים במשרד לשירותים אסטרטגיים בעת מלחמת העולם השנייה. האדסון מנסה להטביע את צערו בשתייה ולהתמודד איתו. "הוא חשב שעל האונייה יצליח איכשהו להשלים עם צערו ולא ידע עדיין שאין שום דרך להסתגל לצער. אפשר לרפא אותו במוות ואפשר להקהות אותו או להרדים אותו בכל מיני דברים. גם הזמן אמור לרפא אותו. אבל אם מצליחים לרפא אותו במשהו שהוא פחות ממוות, רוב הסיכויים שזה לא צער אמיתי." (עמוד 223). הוא מגיע לחופשה קצרה בהוואנה, חופשה שאת רובה הוא מבלה בשתייה בבאר אפלולי בעיר בחברת זונה זקנה בשם "הונסט ליל" אשר רוצה שיספר לה סיפור ומבקשת ש-"תכניס בו קצת אהבה." (עמוד 316). בהמשך מתואר מפגשם של האדסון וגרושתו, המחדשים את אהבתם.
החלק השלישי והאחרון של הרומן, "בים", הינו סיפור פעולה הדוק ומפורט, המתאר את קרב המוחות בין אנשי הצוללות הגרמניות בים הקריבי ובין האדסון וצוותו, אנשי המשרד לשירותים אסטרטגיים, אשר צדים אותם. חלק רצוף מתח וסצינות פעולה וקרב נועזות במסגרת המצוד שמנהל האדסון אחר אנשי צוות צוללת גרמנית. במהלך המרדף נתקלים האדסון ואנשיו לא פעם בגרמנים ונלחמים בהם:"'אני אכניס עוד אחד מכאן,' אמר תומס האדסון. הוא התכופף ורץ כדי לחמוק מאש העלולה לבוא מן האשנב הגדול ושלף את הניצרה מרימון אחר, אפור, כבד ומחורץ בידו הלופתת אותו, ובעוברו על-פני האשנב גילגל אותו למטה לעבר הירכתיים. נשמע קל נפץ ועשן עלה מן המקום שבו התרוממו שבבים מן הסיפון." (עמוד 466).
הנופים הפסטורליים של האיים הקריביים שאותם מצייר האדסון מתחלפים בברים האפלוליים של הוואנה ובמים שורצי הצוללות הגרמניות של קובה בימי מלחמת העולם השנייה. הפעם עשה המתרגם, יואב כ"ץ (שבאופן עקרוני בעיני לא תרגם היטב את המינגווי בסדרת התרגומים לספרי המינגווי שיצאה בהוצאת "ידיעות ספרים"), עבודה טובה (אולי כיוון שהספר כתוב במקור בשפה פשוטה, ואולי כי כמעט שלא שינה את תרגומו היפה והקאנוני, בגלל השיר של מאיר אריאל, של אהרון אמיר) ומהספר, שהינו מצוין כשלעצמו, לא נגרע דבר במהדורה זו. אילת שמיר שאלה במאמר פרי עטה על הספר: "באמת, איפה יש בספרות המודרנית שבמרכזה אנטי-גיבורים עוד תומס הדסון כזה? גבר בודד וגרוש פעמיים, צייר ואב לשלושה ילדים, שמעביר את ימיו הבוגרים באי מרוחק אחד בים הקריבי, בבית סחוף-רוחות, 'מוצק וחזק כמו ספינה' (עמ' 13)? איפה יש עוד מי ששותה בכמויות כאלה על הבוקר ונותר מפוכח בראיית העולם שלו? איפה מתואר בצורה משכנעת כל כך אדם שלא בוחל בחברתם של בריונים ושל ימאים ושל זונות ושל אשה אהובה אחת מן העבר, כדי להקל על כאבו? ויוצא למלחמה עולמית, ולא במעט בגלל הכאב הזה, הפרטי?" (אילת שמיר, "איפה יש בספרות המודרנית עוד דמויות כאלה, "הארץ", 06.11.2006).
ספר נפלא, מותח, מרתק ונוגע ללב שאת גיבורו, תומס האדסון, אי אפשר שלא לאהוב. הכתיבה של המינגווי קולחת והאירועים המתוארים בו סוחפים את הקורא כך שגם כשאתה קורא אותו על חוף ימה של תל אביב נדמה לך שאתה בהוואנה. מומלץ בחום וחובה בכל בית!
"איזה חרא,' אמר ווילי. 'אתה אף פעם לא מבין אף אחד שאוהב אותך'." (עמוד 511).
7 קוראים אהבו את הביקורת
7 הקוראים שאהבו את הביקורת
