פתאום קם אדם, בטוח שהוא העם, ומחליט לשלוט על העם הזה. בתחילה הוא אוסף סביבו את החברים שלו ומשכנע אותם במשנה שלו. אחר כך הוא ממשיך ללקט את כל מי שלא מוצא את מקומו בחברה העכשווית, מתחיל להטיף את משנתו ומלמד שכל מי שמתנגד לתורתו ראוי להעלם מהעולם הזה, ורכושו זמין לכל מי שרוצה בכך. אנשים חכמים, ואולי גם טובים, לא מתערבים כי בסך הכל מדובר בחבורת שוליים, עד שלחבורה מצטרפים עוד ועוד אנשים שנפגעו מעניין כ

<mark>ארנסט המינגוויי</mark>, פרידריך ניטשה, פבלו פיקאסו, יש שמות שיש בהם אפיל מסוים, שעצם המצלול שלהם גורם לך לרצות להכיר אותם, לבלות זמן במחיצתם. לנדוד אל פריז של שנות העשרים, לשיחה קולחת בין אנשי הרוח, על יותר מדי כוסות וויסקי מר.

המינגוויי הוא סופר שתמיד ידעתי שאקרא, אולם זה ארך יותר זמן משציפיתי.
סגנון כתיבתו תמציתי ומחוספס, נטול מטבעות לשון ובעל ציורי לשון מעטים למדי. אולם דווקא הפשטות הבוטה, היא זו

80 עמודים באמא והאבא של כל הקלאסקיות המודרניות נפרסים לפנינו בחסות משרד החינוך. את הספר קראתי לראשונה בנערותי. עתה שבתי אליו על-מנת לסקר אותו וחיש קל הוא התיישב על משבצת הקטילה.
80 עמודים של שומכלום נפרסים לפנינו בשפה יומיומית סבירה. שום דבר לכתוב עליו הביתה, קטילה כן. ובמה דברים אמורים, למי שטרם נפגש עם <mark>המינגוויי</mark>? באחד סנטיאגו הזקן, איש חזק נפשית וגופנית, דייג ותיק וזקן מהוואנה, קובה. הנער, שעד

מה קרה כשהבן שלי ניסה להכיר ביני ובין <mark>המינגוויי</mark> ?

כהכנה לקראת נסעתי המתוכננת לסלובניה שלגדות הים האדריאטי, גלשתי ב- google earth פתאום נגלתה לעיני תמונת שרידי עולם הבלהות של מלחמת העולם הראשונה, בונקרים חצובים בתוך גבעות, וכנסייה חמורת סבר המשמשת קבר אחים לאלפי חיילים איטלקיים. המקום הייה חזית נוראית במלחמת העולם הראשונה, זירת קרבות שבה איטלקים לחמו, מול אוסטרים וגרמנים, בתוך עמק צר בין הרים

#
כשמצאתי אותו על הספסל, הבנתי שהגיע הזמן לקרוא אותו שנית. כשקראתי אותו לראשונה, מזמן, בהוצאה אחרת (עם כ- 100 עמודים פחות מהספר הזה, שכולם כנראה בגלל בחירות המתרגמת) הוא די עבר לי מעל הראש. <mark>המינגוויי</mark> אינו מהסופרים החביבים עלי, אם כי יש לו הרגעים שלו. לא אהבתי לקרוא על מלחמות. אני עדיין לא אוהבת. לא אוהבת תיאורים של מלחמות שוורים או ציד חיות בר, שהקסימו את <mark>המינגוויי</mark>, לא אוהבת את תפיסת הגבריות – וב

סיפורם של קבוצת גולים אמריקאים ואנגלים בשנות השלושים לחייהם בפריז ובספרד.

חלקו הראשון של הספר מתרחש בפריז בשנות העשרים הסוערות של המאה הקודמת. זו תקופה שכתבו עליה רבים נוספים. הוא מתאר את חייהם ושגרת היום היום של הדמויות שבדרך כלל מתרחשת בבר או מסעדה, תמיד יש יין טוב ומשקאות אלכוהולים אחרים וארוחות גדולות. אנחנו מתוודעים למערכות היחסים והאינטראקציה בין הדמויות.

המספר הוא ג'ייק בארנס, הוא נפצ

עד כה קראתי מספריו של <mark>המינגוויי</mark> את "הזקן והים", שהיה ספר חובה בבית הספר, והיה בלתי נסבל ממש, בשנים האחרונות את "סיפורי ניק אדמס" שלא התלהבתי מהם למרות כל הביקורות וההמלצות החיוביות ואת "הקץ לנשק" שהיה בעיקר רומן מתיש... בקיצור, הבנתם כבר ש<mark>המינגוויי</mark> הוא ממש לא "מיי קאפ אוף תי"...
למרות האמור לעיל הייתה לי תמיד הרגשה שעדיין לא הגעתי לספר הנכון שיחבר אותי לעולמו הספרותי של המינגווי.
ההרגשה הפכה למצ

בשנים האחרונות אני חוזר מידי פעם לקרוא ספרים שכבר קראתי בצעירותי, בעקר ספרים הזכורים לי לטוב. אני בוחן האם הספרים האלו עומדים אצלי במבחן הזמן שזהו כידוע המבחן האמיתי של כל יצירה, לא רק ספרותית. הספר הזה ממש לא היה אצלי בתכניות והוא התגלה לי במקרה על מדף הספרים של הג'וניור כאשר נכנסתי לסדר קצת את חדרו אחרי שעזב לאחרונה את הבית לטובת לימודים במקום אחר.

גילוי נאות: מכיוון שגדלתי ממש על יד חוף הים

ובכן, מדובר בספר פולחן. "כולכם דור אבוד" - מילותיה האל – מותיות של גרטרוד סטיין נאמרים ברומן על ידי ברט ליידי אשלי - הפאם פאטאל של העלילה.

המינגווי מתאר כאן את חיי הבוהמה של כל מיני גולים(מרצונם) בפריז שלאחר מלחמת העולם הראשונה. נראה שסיטואציות רבות נלקחו מחייו האמתיים של המינגווי והבראנז'ה שלו, כמו למשל הנסיעה לפסטיבל סן פרמין בפמפלונה שבספרד. מלחמות הפרים, הבגדים הססגוניים של המטדורים, ההמ