ביקורת ספרותית על מיכאל שלי - מהדורות שונות מאת עמוס עוז
ספר מעולה

---

בין מחנה צבאי לקניון מפריד כביש. את הכביש חוצה אי-תנועה. בשעת בוקר מוקדמת עומד בקצהו, מבלי להפריע, נגן-רחוב. בגדיו בלויים. הוא פותח קופסה מוארכת ומוציא ממנה סקסופון; מקופסה אחרת הוא מוציא רמקול ישן. כעבור מספר רגעים הרמקול משמיע מנגינות מוכרות. הנגן מצטרף בנשיפה עדינה. קופסת הכלי נותרת פתוחה על המדרכה.
מדי בוקר דורכת כף רגלי באי-התנועה הזה. אין חוקיות להופעתו של הנגן. ברוב ימות השבוע הוא אינו שם. גם כאשר הוא נמצא, רבים מהעוברים והשבים מתעלמים ממנו. ייתכן שהם פשוט חוששים להביט. אני איני מתעלם. לעתים אני נהנה בשקט מהנגינה היפה. לעתים אני גם מניח ללא אומר מטבע, או אז נפסקת לרגע הנשיפה ואני נענה בתודה. אך תמיד ישנה אי-נעימות.
"מיכאל שלי" מספק חוויה דומה. במרכזו ניצבת דמות המשלבת שמחה ועצב. חייה כה חשופים עד שתחושת אשמה של מציצנות חולפת בך. אי-נעימות. ברור לך שאתה עד למראה לא-בריא. אינך רוצה להביט. אך משהו במאבק ההישרדות מוכר. גם אתה שותף לו. ואף על פי כן, ההתבוננות הקרובה מעוררת אי-נוחות. אולי אף פחד, שמא ידבקו קשיי החיים גם בך. אך הם כבר שם, בלבוש מעט אחר. וזהו כוחו של הספר: לשקף בראי מעווֵת של פארק שעשועים את המוּכר, אך בה בעת לשמר את ההזדהות עם הנשקף אליך. ממש כמו נגן-הרחוב.

» ביקורות נוספות של גיא
» ביקורות נוספות על מיכאל שלי - מהדורות שונות