ביקורת ספרותית על מיכאל שלי - מהדורות שונות מאת עמוס עוז
ספר בסדר

---

הכנסתי את הספר הזה לרשימת "הגדולים שלא קראתי", כי כך יצא. בניגוד לרבים בארץ, לא חוייבתי ללמוד אותו לבגרות. בחינוך הדתי העדיפו את אנטיגונה הקבורה עמוק בעבר על פני חנה היושבת מתחת לפני הקרקע בעבר הרחוק ואצבעותיה מגרדות ומאיימות לפרוץ. ומאז לא יצא לי לקרוא את הספר הזה עד לאחרונה. עת מצאתי אותו, בלוי ונטול כריכה, בגירסה הצמוקה של "ספריה לעם" של עם עובד, ועל הכריכה הפנימית כתוב בעט כחול "מילר" ומתחת לזה מודפסות ההוצאות. הכרך שברשותי הוא הדפסה שישית משנת 1972. שש הדפסות בשש שנים, של ספר שעל פי המסופר הסופר לא רצה לפרסמו, וגם ההוצאה לא נלהבה לעשות זאת, והפירסום הגיע כסוג של טעות. ובכן, משום מה הקוראים הציעו פתרון אחר מהסופר ומההוצאה וגם מהמבקרים.

בוקר חורפי אחד בשנת 1950 אוחז מיכאל גונן בחנה גרינברג הנוטה לנפול ומונע ממנה להתמוטט על מדרגות בנין טרה סנטה של האוניברסיטה העברית בירושלים. זו הפגישה הראשונה שלהם, הוא סטודנט לתואר הראשון בגיאולוגיה, פרי האמביציה של אב אלמן וארבע דודות התולות בו את כל תקוות המשפחה. היא גננת, בת לאב שנפטר זה מכבר ואם שמתגוררת בקיבוץ רחוק בגליל, ולומדת ספרות כסטודנטית שלא מן המניין באוניברסיטה, משוררת שמעולם לא כתבה שיר. חנה מתאהבת ביציבות של מיכאל, ומאז למשך העשור הבא של נישואיהם היא מנסה, כמו גיאולוגית, לחפור את שכבות האישיות שלו ולמצוא שם משהו אחר, שכנראה אינו קיים.

המשפחות לא מאוד נלהבות מהשידוך, וגם בעלת הבית הדתית ("אדוקה") של חנה מרגישה צורך להזהיר אותה: "אילו היא היתה אימי, מוכרחה היא להגיד ואפילו אכעס עליה, לא היתה מרשה לי להתחתן עם אדם שפגשתיו במקרה ברחוב. והרי עלולה הייתי גם לפגוש במקרה באדם אחר, או לא לפגוש איש! לאן מוליכה הדרך הזאת? לאסונות. מתחתנים אצלכם כמו במשחק של פורים". חנה לא מטה אוזן לנבואה הזאת, והיא ומיכאל מתחתנים. מעתה חנה גונן מנהלת חיי שגרה של עקרת בית בירושלים של שנות החמישים, בשכונת מקור ברוך וליד חורשת שנלר, יחד עם בן יחיד שנולד להם למורת רוחה של משפחתו של מיכאל, כשנה לאחר נישואיהם. הם מרחיבים את הבית, חולמים על מכונת כביסה חשמלית ועל קו טלפון, מתחברים עם השכנים המעטים. מיכאל פוסע בשביל ישר ויציב אל עבודת הדוקטורט המבוססת והמשעממת שלו, בעוד חנה נעה בנדנדות של עצב תהומי ושמחה לא נשלטת. יש שם סוד, אצל חנה, סוד הכרוך בתאומים חליל ועזיז, בשמלת צמר כחולה ולא תואמת, ובגננת הגברת אזולאי. הסוד נמתח לאורך הספר, מיכאל יודע עליו, אבל הקורא נותר עם המסתורין. וחיי הנישואים שלהם יבשים, משמימים, משעממים וחסרי הנאה. מיכאל וחנה הם אנשים זקנים בשנות העשרים והשלושים לחייהם.

את חיי היומיום של משפחה ירושלמית המורכבת מהורה אקדמאי, אם חובבת ספרות ושירה וילד שמתעניין בתחומים זרים לבני גילו, אפשר לקרוא גם בספר האוטוביוגרפי של עוז "סיפור על אהבה וחושך". עם זאת, אלה שמנסים למצוא בדמותם של חנה ומיכאל גונן את דמותם של פניה ויהודה אריה קלוזנר, יכול להיות שמנסים להתאים דברים יתר על המידה. ברור שמשהו ישנו, והוא כרוך בזעקה של חנה לקראת סוף הסיפור: "היתה בינינו אי הבנה, מיכאל. הנורא איננו בכך שאתה בנו של אביך. הנורא הוא בכך שאביך מתחיל לדבר פתאום מתוך גרונך. וסבא-זלמן שלך. ואבי. ואמי. ואחרינו יהיה יאיר. כולנו. כאילו אדם אחרי אדם אחרי אדם כולנו טיוטות פסולות. מעתיקים לנקי ופוסלים ומקמטים ומשליכים לפח ושוב מעתיקים בשינוי זעיר. איזו איוולת, מיכאל, איזה שיממון. איזו בדיחה תפלה".

אני מבינה את אלה שהשתעממו מהספר. העלילה אמנם קיימת, אבל היא מחוצה לו, וזה קצת קשה לקרוא מאתיים עמודים משעממים של אישה שרוב הזמן עוצרת בעד רגשותיה. מה גם שכותב גבר שכותב בגוף ראשון של אישה משדר חוסר אמינות מובנה. אבל יש בו גם מן הנחת, לקרוא על זוג מהסוג שהיום לא היה שורד שנה של נישואים. התיאורים והמודעות העצמית נעימים לקריאה ובגלל שהספר דק, הוא מסתיים לפני שממש מתחיל להלאות. כמו כן, 44 אלף עותקים בשש השנים הראשונות לאחר ההדפסה, כנראה שלא כולם טועים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מיכאל שלי - מהדורות שונות