ביקורת ספרותית על אנשים כמונו מאת נעה ידלין
ספר לא משהו

---

ספר על אישה שעוברת עם בעלה ושתי בנותיה לגור בשכונה נחשלת בתל-אביב, מתוך תקווה להיות "אלה שקונים כשעדיין זול, ובעקבותיהם יבואו שאר ההיפסטרים". מתוארים חבלי ההתאקלמות במקום החדש, הזוגות שהם מכירים, קשיים עם שכנים, קשיים עם הבנות ואיך לא - ההשפעה של כל הטוב הזה על הזוגיות ביניהם.
גם אם הפוטנציאל הרעיוני שבספר הוא ראוי - בפועל הספר בעיקר עיצבן אותי ולא זרם לי. הדמות הראשית היא קלישאה של בת 41 נאיבית, ממורמרת, לא מחוברת לעולם הרגשי שלה, המומה בגיל 40 מזה שבעלה נהנה מפורנו ונכנסת לשיחות של "אז היית חושב עליה בקטע מיני אם הייתי מתה עכשיו?", ולמרבה הפלא (או דווקא לא) - גם לא הרגשתי את התהליך שכביכול היא עברה במהלך תקופת הסיפור. כנראה בצדק, שוב, כי מלכתחילה דמות כל-כך לא מורכבת נכשלת בלגעת בי.
הספר גדוש בדיאלוגים מעצבנים עד תסכול, חסרי עומק, מעגליים, שטוחים, שוב פעם על הילדה שלקחה או לא לקחה שוקולד מהשכן, שוב פעם ההורים המשתדלים-חסרי-האונים שמדברים ביניהם אנגלית מעל לראשים של הבנות, שוב פעם האקס מהעבר שמגיח ומעמיד אותך מול שאלת ה"לשכב עם אחרים" לראשונה בגיל העמידה, שוב פעם על החברים שהם ספק-היפסטרים-נשגבים וספק-טרחנים-מעצבנים. אין לי כוח לזה.

בשלב מסוים רציתי לפרגן לנעה ידלין (בכל זאת, שטוקהולם) וחשבתי שאולי ההתשה הזו שעברתי אמורה (בדגש על אמורה) להתעורר בי מבחינתה, קרי להוציא לי מהאף בצורת נוזל מסריח את ההתנשאות התל אביבית, את משבר גיל 40, את הטלטלה שאנחנו עוברים ברמה הרגשית כמיקרוקוסמוס לטלטלה הקונקרטית שעברנו עם מעבר הדירה וכן הלאה. אחלה, באמת. לא עובד, בטח לא באמצעות דמות מרכזית כל כך אימפוטנטית, אנמית ומעוררת אנטגוניזם, ובטח לא כשהחזרתיות נעשית קשה בשלב מסוים.
אה, וגם הסוף פושר לי.

חבל, כי עם דמויות קצת יותר מורכבות, עם ראיית עולם קצת יותר 'בשלה', ועם עלילה טיפונת יותר ליניארית, יכול היה לצאת פה אחלה תסריט לסדרה בינונית, או לסרט קצר.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על אנשים כמונו