נעה ידלין היא כלת *פרס ספיר. הופתעתי כשהיא זכתה בפרס על "בעלת הבית", אבל מה אני מבינה בפרס ספיר. את "שטוקהולם" שלה אהבתי מאוד אבל עדיף שלא היה פורץ מדפי הספר ומקבל חיים כסדרת טלוויזיה שמאוד קלקלה את חוויית הקריאה ומאוד לא מומלצת. לא לפני קריאת הספר ולא בסופו. פשוט לא.

הדבר שהכי זכרתי מנעה ידלין זה את מבנה השיחות שלה. הוא אמר, והיא אמרה, והוא אמר, והיא אמרה, וכך בלולאה כמעט אינסופית. פשוט בלתי נסבל. וזה חזר גם בספר הזה וביתר שאת. אביא ציטוט בסוף, למה שרק אני אסבול? רבים מתלוננים על זה בביקורות שלהם על ספריה, אז אני רק יכולה להניח שנעה ידלין לא קוראת ביקורות של קוראים בסימניה.

לא נהניתי במהלך קריאת הספר. נאבקתי להמשיך, אבל השתלטה עליי מעין נחישות לסיים אותו "כי אם כבר הגעתי עד כאן, אז אני כבר אמשיך." ושוב נשאלת השאלה הנצחית האם זה בזבוז זמן להמשיך לקרוא ספר שלא מתחברים אליו או שזה בזבוז זמן להגיע לחצי ספר ואז לזנוח אותו.

הספר נראה מבטיח כי הוא של סופרת שהוכיחה את עצמה, לפחות אצלי, וגם אהבתי את השם שלו, "אנשים כמונו". זה כבר נותן לך תחושת הזדהות. לא תרצה לקרוא על אנשים כמוך?

אז האנשים האלה הם זוג בורגני בתחילת שנות הארבעים עם שתי בנות בבית ספר יסודי שעוזב את מרכז תל אביב בגלל מחירי הנדל"ן ועובר לגור בשכונה מתחדשת, מה שנקרא, בדרום העיר. מה שנראה כמו תחילתה של גֶ'נְטְרִיפִיקַצְיָה, שבה אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה עוברת לשכונות חלשות, לרוב במרכזי ערים, תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה ודחיקת האוכלוסייה החלשה. זה נקרא מתחם או אזור שלוש-חמש ולא הצלחתי להבין אם זה אזור אמיתי או שהומצא ע"י הסופרת. מה שכן, כשניסיתי לבדוק זאת, גיליתי שיש ערך שלם בוויקיפדיה שמוקדש לשכונות בתל אביב, ושעליהן נמנות שכונות עם שמות מפתיעים כמו צוקי אביב, שכונת רמת השרון, צהלון, פרדס דכה, רמת הטייסים, אורות, ישגב ו...שיכוני חיסכון. ושיפו א' קפצה כיתה כי יש יפו א', ג' ו-ד', אבל אין יפו ב'.
אז האישה, אסנת, מנהלת באיזו רשת שיווק ואחראית על תצוגת המדפים בחנויות הרשת, והבעל, דרור, הוא איש הייטק שמנסה לתכנת איזה אלגוריתם שיגן על ילדים מפני **תוכן פורנוגרפי, ולצורך המחקר יושב שעות מול המחשב בבית וצופה ב... ובכן, תוכן פורנוגרפי. הכל בשם המחקר. מעניין מה הכרישים היו חושבים על זה.

יותר מכל דבר, במהלך הקריאה, עלתה לי בראש מילה אחת. גרפומניה.
לְהִיטוּת אַחֲרֵי כְּתִיבָה סִפְרוּתִית בְּלֹא כִּשָּׁרוֹן וּבְלֹא רוּחַ יְצִירָה, גִּבּוּב דְּבָרִים נְטוּלֵי עֵרֶךְ סִפְרוּתִי אוֹ אָמָּנוּתִי.
זה מעליב. ואי אפשר להגיד שאין לידלין כישרון ורוח יצירה ושהיא מגבבת. היא סופרת מוכחת, כלת פרס ספיר מיינד יו, ולא איזו פקאצה שחייבת לפרסם את הגיגיה בהוצאת ספרים עצמאית קקמייקה כי העולם פשוט חייב לקרוא את מה שיש לה להגיד, אבל זה מה שהרגשתי לגבי הספר הזה. שהוא קצת מיותר. ומרבה במילים, ואין בהן צורך.
להג לרש. הוצאת להג לבטלה.
ראובן תיאר ספר אחר שלה, "הספר הלא נכון", כמתיש, דחוס ועמוס לעייפה, וזה מתאר היטב גם את הספר הזה.


בסוף לא הגעתי לסוף. עצרתי בעמוד 170, שני שליש הספר, כי מה לעשות? זה ספר לא משהו.
ולא נראה לי שאקרא עוד ספרים שלה.


הבטחתי ציטוט:
"הוא שאל, אז מה, מה הקטע שלו? וליאור שאל, של ישראל? ודרור לא השיב, וליאור אמר, מה זאת אומרת, מה הקטע שלו, ודרור שאל, הוא עובד? יש לו משפחה? ושני אמרה, זה עובד זה, וליאור אמר, עבריין, ואסנת שאלה, עבריין? וליאור אמר, אלא מה, ממה הוא מתפרנס, הוא כל היום בבית, ואסנת שאלה, אבל מה זאת אומרת עבריין? מה, מאיזה סוג? וליאור אמר, אני יודע, סוג עלוב, ודרור שאל, מה, מה, הוא גונב? הוא... הוא ..." אני עצרתי. פה. הפיסקה ממשיכה.


*שתי הערות על פרס ספיר:
1. אם מאיה ערד לא זכתה בפרס ספיר, אז מה הוא שווה? (היא הייתה מועמדת שלוש פעמים, טרם ששונה התקנון כך שמחבר הספר המועמד לפרס יהיה אזרח ישראל או תושב קבע בה, שמרכז חייו בישראל). גם אשכול נבו לא זכה. גם עידית אלנתן לא. ועוד רבים וטובים אחרים.
2. אם יעל הר לא חברה בוועדת פרס ספיר, אז מה הוא שווה? (וזו רק תחנה בדרך לוועדת פרס נובל)
לקריאה נוספת
https://tinyurl.com/mw2y6znx

**אפרופו תוכן פורנוגרפי, האם ידעתם שאתר הפורנו הפופולרי בעולם נקרא פורנהאב ושהבעלים החדש שלו הוא רב אורתודוכסי?
שהרי זו מצווה גדולה בתורה להפיץ תוכן פורנוגרפי.
לפה באמת נכנסים בגלל המאמרים
https://tinyurl.com/4n2376tj

את נעה ידלין הכרתי מ 'בעלת הבית' המוכר שזכה בפרס ספיר והנה נקרה לדרכי גם 'אנשים כמונו', שהתחלתי אותו לפני שניים שלושה שבועות וסיימתי אותו היום. כעת מתיישב מול המחשב מנסה לנסח מחשבות שונות הבאות והולכות, הולכות ובאות. העלילה די פשוטה, האורכת כשנה, משפחה שעברה לאזור מפוקפק בתל אביב, זוג הורים – אסנת ודרור, שתי בנות – חנה וחמוטל, מגלה עולמות שונים סביבה המפרים את שלוותה. עולמות שונים המערערים את השקט הקיים. את ההווה המתמשך. אחד מהם הוא ישראל השכן, שבתחילה אורחים שבאו לבקר את המשפחה, תפסו את החניה שלו והדבר מכעיס את ישראל. שני זוגות נוספים נמצאים ברקע הם, חורחה ומיכל, זוג העוסק בתיאטרון, וליאור ושני, זוג העוסק בלא ברור בדיוק מה, ידוע שיש להם כלבים והם מסוכסכים עם ישראל. שני הזוגות מייצגים עולמות שונים ומנוגדים, המציבים מראה למול עיניהם של אסנת ודרור ובעיקר למול עיניה של אסנת, הדמות הראשית בסיפור: מצד אחד חורחה ומיכל, הזוג האליטיסטי, הבורגני, עיסוקם בתיאטרון, הם רוצים את הטוב לבת שלהם ומנסים שתתקבל לבית הספר המיוחד בשכונה, אך לא באמת, הם פותחים לעצמם אפשרות נוספת, הרי מה שחשוב בעולם בורגני, פסאודו קפיטליסטי, הוא לשמור על כל האפשרויות פתוחות, הוא המגוון, הבחירה שנמצאת. למולם נמצאים שני וליאור, אלה אשר מגדלים כלבים, עם פנים מפחידות, נביחות, אשר עם בתם תובל, חמוטל מתיידדת במהרה. אלה אשר מתחת לחזות שלהם, נחבאת עלילה נבזית שטרם ברור מה היא. החשד נמצא שם תמיד, בעיקר מצדה של אסנת, שלא מאמינה לפרצופים היפים, לחיוכים הניבטים מצד שניהם ולמילים המפותלות. היא אינה חושדת בישראל כאשר תיבת הדואר מושחתת, בביתם יש חשד לפריצה. היא מפקפקת יותר בחזותם המתעתעת של שני וליאור ובכלב שנתנו לה ולדרור במתנה, אשר בחזותו המפחידה, עולה דבר מה מאיים יותר.
עקב המעבר, מתגלפות להן שכבות של הגנה אשר היו ושכבו שם, כנראה שנים: היחסים בין אסנת ודרור מתחילים להתערער, מחשבות על יחסים של אסנת עם גלעד, חינוך של חנה וחמוטל. ידלין כותבת על הווה הנתון לפקפוק. על תת מודע הולך ומתמלא, גודש את עולמם של הדמויות ואת עולמו של הקורא. ההווה אינו מה שקיים, מה שמתהווה, אלא הוא זה הרוחש, המבעבע, מתחת לשגרת היום יום. וזה חלק מהיופי בכתיבה של ידלין: דברים אינם מתפוצצים, אינם מגיעים בקול רעש גדול, אלא מבעבעים לאיטם, כמו גייזר, מים ההולכים ומבעבעים בתוכו, אך בכלל לא בטוח שיתפוצצו, אלא ימשיכו לבעבע, לעיתים יותר מדי קרובים למאגמה, לעיתים מתרחקים, לעיתים רועשים, לעיתים שקטים, אך תמיד נעים באיטיות מתמדת, ההולכת ונמשכת. הכתיבה של ידלין לא מפרקת את המציאות, אלא מעלה אותה על תהיותיה, הרהוריה, ספקותיה, לבטיה. בדומה ללבטים עמוקים, הרדומים אי שם בתוכנו, בתוך הנימים הדקים, ספוגים בתוך דמנו אנו, אך נותרים טמירים ונעלמים, חבויים ונסתרים, מקיצים במפגשים שונים, צפויים ובלתי צפויים. "תמיד יש גדר ומישהו מעבר לה" כך נכתב באחד המשפטים לקראת סוף הספר. כנראה שככה, בדומה לאירוניה העולה משמו של הספר, 'אנשים כמונו', אף אחד לא באמת כמונו, אנחנו לא יכולים להידמות באמת לאף אחד, אין כזה דבר כמונו קולקטיבי, וגם שאנחנו מנסים להידמות, הדמיון רחוק מהמציאות. תמיד יש עוד גדר, עוד חומה, ומעבר להם, מישהו, משהו, מאוויים, כיסופים, רצונות, חשקים. לא תמיד ניתן לפרוץ, ניתן להתקדם, אך הגדר תעמוד שם, ניצבת למולנו, גם אם עברנו אחת, תמתין אחת נוספת תחתיה.

ספרה הראשון של נעה ידלין שאני קוראת.
תחילה סגנון הכתיבה שלה מאוד עיצבן אותי... היא לא מפרידה בין השורות כשהיא כותבת שיחה בין אנשים, לא שמה נקודותיים ולא מרכאות. נוצר לנו טקסט עמוס שמתאר שיחה בין אנשים שלא הכי ברורה. ממש כמו שמישהי כתבה פה באחת הביקורות: השיר של אתי אנקרי עולה לראש: אז הוא אמר לה והיא אמרה לו...כשהוא אמר לה...
בהתחלה חזרתי לקרוא כל פסקה כזאת פעמיים כדי להבין מי אמר מה למי.
אבל אז התרגלתי (לא סתם אתי אנקרי שרה "לך תתרגל איתה...") והספר התחיל לזרום יותר.
ועל זה שהוא זרם הוספתי לו כוכב והגענו לשלושה כוכבים.
כי בסך הכל למעט דמויות שאכן מתבהרות עם המשך הקריאה (מדובר בטיפוסים...) לא ממש הבנתי מה ציר העלילה.
סיפורם של אסנת ודרור זוג תל אביבי שלקחו החלטת נדל"ן אמיצה והחליטו לבנות בית בשכונה ממש לא טובה בתל אביב וזאת תחת ההנחה כי הם ייקטפו את הפירות בהמשך.
אבל הספר עוסק בהתחלה, בכל מה שלא נעים בארוע: אווירת פשע, התנכלות שכנים, ריבים, חיפוש אחר חינוך איכותי שלא באמת ליד הבית כבר, טיפוסים שגרים לידך והיית מעדיף שלא...
אסנת ודרור רוצים להיות הליברליים שגרים בתל אביב ואין להם בעיה עם אף אחד על כלום אבל בעצם הכל מטריד אותם ועל הכל יש להם דיעה או גישה לניהול והם מאוד חשדניים כלפי הכל. הם בעצם מגלים שלגור בכזאת שכונה מאתגרת אותם מבחינת המחשבות הכי פרטיות שלהם על בני אדם. החלק היפה זה לקרוא איך הם מנסים להעביר לילדות שלהם את העקרונות שלהם בלי לשרוט אותן או לבלבל אותן יותר מידי מהמורכבות של כל דבר שהם לוקחים קשה.

התהליך שהם עוברים כזוג וגם כאינדיבידואלים הוא אכן מעניין ונעים לקריאה אבל כקו עלילה של סיפור הוא לא ממש ברור.

בסיום הספר לא הבנתי מה גרם לסופרת לסגור אותו. מה הסוף? מי עשה מה? למה? קרו דברים בספר שנשארו פתוחים. אז נכון זה לא ספר מתח ולא חובה לספר לנו מי הרוצח לכאורה אבל נפתחו דברים.. נפתחו סיפורים. מה משמעותם?
שום שלב אין סגירה של האירועים הדרמטיים ואולי זה בעצם הסגירה שהיא רצתה להראות: המשפחה נכנסה לשכונה ובסוף השכונה קצת נכנסה למשפחה.
הספר נגמר לטעמי מוקדם מידי והיה חסר לי קצת פואנטה. לא יצאתי עם שום תובנה ענקית ממנו וזה חבל. פיספוס.

אם אתם מכירים את הקצב של השיר "לך תתרגל אתה" של אתי אנקרי: "הוא אמר לי, אתך אני משתגע... אז אמרתי לו, והוא אמר לי, אני אמרתי לו, והוא אמר לי..." ואם יש בינכם חובבי תכניות ראליטי, שנהנים משידורים חיים– מה שנקרה LIVE ,שהשיח בהם הוא כאן ועכשיו ונשלף מהמותן אז תדעו שככה בדיוק נועה ידלין כותבת. ואותה, או שאוהבים או שלא! וגם אם היא נחשבת לכותבת טובה- זכתה בפרס ספיר ובהרבה תשבחות- זה עדיין יישאר או ש... או שלא... ואני אוהבת אותה, כן, כי לקרוא את הרומנים שלה זה להשתתף במשחק פינג-פונג, כשכל הזמן הכדור באוויר בין לבין. בלי הפסקה. אין משפטים, יש קטעי משפט, דיאלוג ישיר ונוכח, בלי קישוטים- בול קליעה או להבדיל, מטפורית כמובן, תחשבו שזה כמו לאכול את החיים עם הידיים, לנגב את הפה עם האצבעות, ולקנח בסוף עם "גרפס". ככה בחופשיות. אז נכון שלא כל אחד אמור לאהוב את הסגנון– גם אם ה"טרנד" היום הוא "אוכל רחוב", ו"פארם טו טייבל", וכבר מזמן ש"הגורמה" שייך רק לצרפתים אם בכלל- אז ככה זה, בעת הזו אנחנו נחשפים יותר ויותר לכתיבה עכשווית קונספטואלית, חקירת המרחב, האישי בעיקר, בין המילולי הרעיוני והחושי, כמו באומנות, והדגש הוא על "סלפי" של כולם , ובספר הזה הוא לגמרי ה"סלפי" שלה, של הדמות הראשית אוסנת- ולפני שאני שוכחת דינה- תודה לך. 5 הנקודות שנתת לספר הזה חיזקו את דעתי לבחור בו, אחרי ה-נד נד שהיה כאן באתר...

זה בהחלט רומן נועז ומקורי כפי שמציגים אותו, שנכנס לתאים של המערכת הזוגית, המשפחתית הרחבה יותר, ההורית והחברתית, ומנסה לאחד בין המשיכה, הקושי, הפחד , והדחף שהן בבסיס המערכות בכלל על כל הגוונים ותתי הגוונים שבהן.מתוחכם.

משפחה צעירה- זוג הורים עם שתי בנות, שמתמודדים כמו כולם, בעיקר ההורים, עם מעברים לבית חדש, אזור מגורים אחר, עבודה, ילדים, בחירות, סטיגמות סטראוטיפים, והחלטות והתוצאות שלהם, בקיצור עם כל המרכיבים וההתמודדויות של החיים ושל אמצע החיים.

כשאנחנו חושבים על מערכות יחסים, אנחנו מדברים על אומנות החיבור, כדי ליצור תחושה של שותפות, ציפיות הדדיות, חיבה, אמון, אהבה, ומחויבות לצד קונפליקטים , הבדלים, אי שביעות רצון, שעמום וקינאה. הכל מכל וגם חשדות וכעס. בטח שכחתי משהו ... אז מה מלהיב בזה אתם תשאלו - מלהיב לקרוא את עצמנו תחת זכוכית מגדלת, ואתם הרי יודעים איך זה לתצפת על עצמך ממרחק, לעקוב אחר שפת הגוף ולשמוע את עצמך מדבר ומגיב , זה יכול להיות מביך לפעמים אבל גם משעשע, ומפתיע, ואפילו גורם לסוג של מועקה שנתקעת בגרון ...("והוא לא ידע שהוא כזה"), ובעיקר מערטל עד לשד העצמות, וכך הסופרת המבריקה הזו ,מערבבת את כולנו משקשקת אותנו טוב טוב, ומגישה לנו את האנושיות ישר לפה עם האצבעות כמובן ...

חלק מכם יגיד, אז בשביל זה אני לא צריך ספר, נכון,,, אבל בשביל זה אנחנו הולכים הרי גם לסרטים, ונהנים מהצגות, וממופעים כאלה ואחרים שמעוררים ומשקפים כל מני צדדים באישיות שלנו....

אני נהניתי .

ותזכרו שאני לא נותנת ציונים, אלא משתדלת להדהד עבורכם רק את החוויה ...

האם אפשר להסכים על כך שבכל אחד מאתנו מסתתר גזען קטן? אולי זה תולדה של קיבעון בשלב אבולוציוני מוקדם שבו הצטופפנו גב אל גב, שבט קטן, מבוהל ואלים של יצורים, עם אוצר מילים לא גדול ושיניים חדות וידיים חזקות שנושאות מקלות ואבנים, מקיפים איזו ממותה שזה עתה צדנו. נכון, אוצר המילים התרחב, חלקנו נטש את המקלות והאבנים אבל הנפש השבטית שבה ומרימה את הראש מפעם לפעם, למרות שהמערה אחרונה בה ביקרנו היתה מערת בית גוברין בחול המועד. סיוט.
נעה ילדין מכירה את הנפש הזאת, ומטפלת בה בהומור ובאמפתיה. כן, בכולנו יש מפלצתון, גם באלו שפעם כונו "יפי נפש" והיום זוכים לכינויים אחרים, וכולנו מוצאים דרכים לחשוף את השיניים המטפוריות שלנו, עטופות בצדקנות ובניילונים מתכלים מעצמם, כי את המערות שלנו, אנחנו רוצים בתוך מערכת אקולוגית ירוקה וידידותית לסביבה. דגש על שלנו. וידלין יודעת למתוח את הקו בין אנחנו לאחרים, בין השבט שלנו לשבט השכן. זה אולי לא יפה, אבל כאלה אנחנו. ובאופן כללי, מה אפשר לצפות מאיתנו, כי במונחים אבולוציוניים, האדם נולד רק אתמול ופרויד שדיבר על תרבות, לפי החישוב הזה – הוא עדיין פג. מצאתי את עצמי יושבת וצוחקת, על עצמי ועל אנשים אחרים. אנשים כמונו. על אלה שכואב להם הלב על המתחולל בטיזי-נאבי, אבל פחות על מקומותינו איפה שאיך נאמר בעדינות, עוסקים פחות באהדת הסביבה, ואת החיות הכשרות שלהם אוהבים על שיפוד. וגם על הדוגו ארגנטינו, צחקתי. המפלצת הלבנה החמודה הזאת, אשכרה קיימת. ואולי אפשר להפוך אותה, כלומר את הכלב הזה, לכלב מחמד, אבל אין לדעת מתי הוא יחשוף שיניים ובמי הוא יינעץ אותם. ככה זה כשהדברים המכוערים, האלימים, המפחידים, נמצאים על סף הבית, יוצאים החוצה בחושך, ואין דרך להתחסן מפניהם. במיוחד משום שחלקם נמצאים, איפה אם לא, בתוך עצמנו. 4 כוכבים.

את נועה ידלין אני מכירה מהספר המצוין שכתבה ושמו בעלת הבית. אפילו ניגשתי אליה פעם ביריד של שבוע הספר, לא כדי לבקש חתימה אלא כדי לומר לה כמה נהניתי והתרשמתי מהספר, שכל כולו עוסק בשכבות כפולות משולשות ומרובעות של שוחד, מרמה והפרת אמונים מחוץ למשפחה ובתוכה, ובמה שכמעט ואין עוסקים בו בספרות - יחסי משפחה מורחבת, אחים וגיסים, כאשר כולם בוגרים. נועה מאוד התרגשה מהתגובה שלי וזה אולי מוזר ואולי בעצם לא.

בגלל חיבתי לספר בעלת הבית, חרגתי ממנהגי וקניתי את ספרה אנשים כמונו, למרות שאני נוטה שלא לקנות סיפורת, ובטח לא סיפורת שלא קראתי עדיין, כי זה קצת כמו לקנות חתול בשק. השיטה הקבועה שלי היא לקנות רק ספרים שאני יודעת שנהניתי מהם כי כבר קראתי אותם.

גם כאן יש משפחה, הלוא הם אוסנת ודרור ושתי בנותיהם הצעירות. גם כאן, כמו ב"בעלת הבית" יש ענייני נדל"ן בארצנו הצפופה והקטנטונת. אנחנו מדינה בעלת יוקר מחיה לא סביר, ויוקר דיור עוד פחות סביר, ולמעשה כמעט הכי יקרה בעולם. חוץ אולי מיפן. בניסיון להצליח לרכוש בית משלהם באמצעים בסיסיים של שכירים ישראלים, אוסנת ודרור מגיעים לשכונה.... פחות. הם רוכשים עכשיו בזול, מתוך מחשבה ספקולטיבית על שיפור איכות ועליית מחירים עתידית. אבל בינתיים הם נמצאים בשכונה כפי שהינה, וגם אם הם מנסים לשקר לעצמם ולאחרים שהמציאות שונה, הרי שאת המציאות עצמה אין לשנות. השכנים מסביב לא משנים את עצמם, לא את עיסוקיהם, ולא מסתירים את הקושי שלהם עם הנטע הזר שצץ בשכונה. אוסנת מנסה לייצר לעצמה בידול, תרבותי, חברתי, מהותי, מהסובב שנראה כל כך חשוד ומציק בעיניה, אבל כוחה של הסביבה חזק, והיא מוצאת את דרור ואת עצמה נטמעים במרחב.

למרות התחושה הרגילה, השמות הרגילים והסביבות המוכרות, הספר הזה הוא ספר אימה. היא מרחשת ולוחשת בתוך כל עמוד, עם כל הפיכת דף, מאחורי כל תיאור וכל משפט כמעט הוא דו משמעי וחורש רע. נועה ידלין כותבת טוב, אבל העולם שהיא מתארת הוא לא כזה. הספר מציג ראיית עולם פסימית וחסרת נחמה, ועם פרוס חג הפסח הוא עבר אחר כבוד לעמדת ההשאלות הציבורית בתחנת האוטובוס הקרובה. לא בטוחה אם אקנה עוד ספר שלה.

יה אללה שלך נעה ידלין, איך את כותבת!

ידלין כתבה ספר על אנשים כמוני וכמוך. אנשים מכאן, על מצבים שכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בהם, ולכן החיבור וההזדהות עם הדמויות היא מיידית.ה"ישראליות" מאוד נוכחת לאורך כל הספר.


דרור ואסנת בני זוג בשנות הארבעים לחייהם, הורים לחמוטל וחנה כשהם עושים צעד ומחליטים לעבור דירה בשכונה השוכנת בדרום העיר. זוהי הזדמנות עבורם לשפר את מצבם הכלכלי ע"י מעבר לשכונה הזו, תוך כדי עיצוב ביתם לבית החלומות שתמיד רצו. השכונה היא שכונה נחשלת המורכבת מהרבה צבעים כמו מעשה פסיפס ססגוני. אנשי השכונה הותיקים, עובדים זרים, וזוגות כמוהם. כולם חיים אלה לצד אלה. אסנת ודרור. המגיעים מצפון העיר, מקום שהיה עבורם חמים ונוח בו מצאו את מקומם וידעו את ערכם.והנה, רק הגיעו לשכונה החדשה והרגישו כמו שנזרקו לתוך משחק שאת כלליו אינם מכירים, ועל כל טעות שעשו- יאלצו לשלם.

בדרך כלל המילה הגירה יותר נפוצה כשהיא באה בהקשר של מעבר ממדינה למדינה. ואני לאורך כל הקריאה הרגשתי שאסנת ודרור הם מהגרים. אומנם הם עשו את המעבר באותה העיר, אבל היה אפשר ממש להרגיש את תחושת הזרות של הזוג כלפי המקום. נראה היה שהם לא דוברים את שפת המקום והתחושה התמידית שלהם כנטע זר אל מול מקום עוין ושכנים שלא תמיד מראים הצד היפה שלהם.

אהבתי מאוד את בניית הדמויות של ידלין שהיו לי מוחשיות. יופי!

ספר על אישה שעוברת עם בעלה ושתי בנותיה לגור בשכונה נחשלת בתל-אביב, מתוך תקווה להיות "אלה שקונים כשעדיין זול, ובעקבותיהם יבואו שאר ההיפסטרים". מתוארים חבלי ההתאקלמות במקום החדש, הזוגות שהם מכירים, קשיים עם שכנים, קשיים עם הבנות ואיך לא - ההשפעה של כל הטוב הזה על הזוגיות ביניהם.
גם אם הפוטנציאל הרעיוני שבספר הוא ראוי - בפועל הספר בעיקר עיצבן אותי ולא זרם לי. הדמות הראשית היא קלישאה של בת 41 נאיבית, ממורמרת, לא מחוברת לעולם הרגשי שלה, המומה בגיל 40 מזה שבעלה נהנה מפורנו ונכנסת לשיחות של "אז היית חושב עליה בקטע מיני אם הייתי מתה עכשיו?", ולמרבה הפלא (או דווקא לא) - גם לא הרגשתי את התהליך שכביכול היא עברה במהלך תקופת הסיפור. כנראה בצדק, שוב, כי מלכתחילה דמות כל-כך לא מורכבת נכשלת בלגעת בי.
הספר גדוש בדיאלוגים מעצבנים עד תסכול, חסרי עומק, מעגליים, שטוחים, שוב פעם על הילדה שלקחה או לא לקחה שוקולד מהשכן, שוב פעם ההורים המשתדלים-חסרי-האונים שמדברים ביניהם אנגלית מעל לראשים של הבנות, שוב פעם האקס מהעבר שמגיח ומעמיד אותך מול שאלת ה"לשכב עם אחרים" לראשונה בגיל העמידה, שוב פעם על החברים שהם ספק-היפסטרים-נשגבים וספק-טרחנים-מעצבנים. אין לי כוח לזה.

בשלב מסוים רציתי לפרגן לנעה ידלין (בכל זאת, שטוקהולם) וחשבתי שאולי ההתשה הזו שעברתי אמורה (בדגש על אמורה) להתעורר בי מבחינתה, קרי להוציא לי מהאף בצורת נוזל מסריח את ההתנשאות התל אביבית, את משבר גיל 40, את הטלטלה שאנחנו עוברים ברמה הרגשית כמיקרוקוסמוס לטלטלה הקונקרטית שעברנו עם מעבר הדירה וכן הלאה. אחלה, באמת. לא עובד, בטח לא באמצעות דמות מרכזית כל כך אימפוטנטית, אנמית ומעוררת אנטגוניזם, ובטח לא כשהחזרתיות נעשית קשה בשלב מסוים.
אה, וגם הסוף פושר לי.

חבל, כי עם דמויות קצת יותר מורכבות, עם ראיית עולם קצת יותר 'בשלה', ועם עלילה טיפונת יותר ליניארית, יכול היה לצאת פה אחלה תסריט לסדרה בינונית, או לסרט קצר.

כפי שכולכם כבר יודעים, זה סיפורם של אסנת ודרור, זוג בני ארבעים-ומשהו שקונים בית בשכונה בעייתית.

בעצם זה יותר סיפורה של אסנת. הקורא הינו שותף לרחשי לבה של אסנת על עמקם. לעומת זאת, על דרור מסופר רק מה שהוא אומר ועושה, ומה שאסנת חושבת עליו. עם זאת, אנחנו זוכים להכיר טוב מאד גם את דרור, הודות למבחר מבורך של אתגרים שהעלילה מעמידה בפניו. בגדול, השיטה מצליחה; זה ספר שמעורר קריאה פעילה, ומהנה.

עוד דבר שגרם לי להפעיל את המוח, הוא שהרבה פרקים מתחילים מייד אחרי שקרה משהו — משהו חשוב אפילו — שהספר דילג עליו. או שפרק מתחיל באמצע שיחה בין אנשים שאינם מזוהים לנו מייד. שלא תבינו אותי לא נכון: הספר אינו חידון גם לא רומן בלשי. המאמץ הדרוש בתחילת הפרקים האלה אינו גדול, מדובר רק בסיגנון נראטיבי, אבל סגנון שמצא חן בעיניי.

ועוד עניין נחמד של סגנון: קורה לעתים קרובות שהדמויות אינם מבינים זה את זה. ושואלים, למשל, "את מי?" או "מה מה?" כנראה שזה עיצבן את אחד או שניים מהמבקרים כאן. בכול אופן, אותי זה לא עיצבן. (אולי כן היה מעצבן אותי בספר יותר ארוך?) בעיניי זה תרם מידה של מציאותיות, הרי ככה השיחות בחיים. אולי מעכשיו יטריד אותי כשאני קורא ספר שהדמויות בו כאילו קוראים את תפקידיהם מתסריט שהתאמנו בו.

למרות חמשת הכוכבים שנתתי לו, הספר בכול זאת אכזב אותי, קצת. 90% מחיי בליתי בארה"ב. אני יודע מצויין מה זאת "שכונה בעייתית" ומה הוא בית ספר "לא טוב" שם. קוויתי ללמוד מהספר הזה יותר על המקבילים לדברים האלה בישראל. ויצאתי בלי תמונה ברורה כל כך. אולי היו שם רמזים שלא תפסתי.

לסיום, אזכיר ספר אחר, שדומה במידה מסויימת ל"אנשים כמונו": "חירות" מאת ג'ונתן פראנזן: זוג חדש בשכונה בעייתית; יחסים מסובכים עם שכנים מכול הסוגים; אישה מתוסכלת שמתקשה לשמוח בחלקה; אתגרים קשורים בגידול ילדים. מי שנהנה מ"אנשים כמונו", כדאי לו לנסות גם את ספרו של פראנזן.