ביקורת ספרותית על אנשים כמונו מאת נעה ידלין

---

האם אפשר להסכים על כך שבכל אחד מאתנו מסתתר גזען קטן? אולי זה תולדה של קיבעון בשלב אבולוציוני מוקדם שבו הצטופפנו גב אל גב, שבט קטן, מבוהל ואלים של יצורים, עם אוצר מילים לא גדול ושיניים חדות וידיים חזקות שנושאות מקלות ואבנים, מקיפים איזו ממותה שזה עתה צדנו. נכון, אוצר המילים התרחב, חלקנו נטש את המקלות והאבנים אבל הנפש השבטית שבה ומרימה את הראש מפעם לפעם, למרות שהמערה אחרונה בה ביקרנו היתה מערת בית גוברין בחול המועד. סיוט.
נעה ילדין מכירה את הנפש הזאת, ומטפלת בה בהומור ובאמפתיה. כן, בכולנו יש מפלצתון, גם באלו שפעם כונו "יפי נפש" והיום זוכים לכינויים אחרים, וכולנו מוצאים דרכים לחשוף את השיניים המטפוריות שלנו, עטופות בצדקנות ובניילונים מתכלים מעצמם, כי את המערות שלנו, אנחנו רוצים בתוך מערכת אקולוגית ירוקה וידידותית לסביבה. דגש על שלנו. וידלין יודעת למתוח את הקו בין אנחנו לאחרים, בין השבט שלנו לשבט השכן. זה אולי לא יפה, אבל כאלה אנחנו. ובאופן כללי, מה אפשר לצפות מאיתנו, כי במונחים אבולוציוניים, האדם נולד רק אתמול ופרויד שדיבר על תרבות, לפי החישוב הזה – הוא עדיין פג. מצאתי את עצמי יושבת וצוחקת, על עצמי ועל אנשים אחרים. אנשים כמונו. על אלה שכואב להם הלב על המתחולל בטיזי-נאבי, אבל פחות על מקומותינו איפה שאיך נאמר בעדינות, עוסקים פחות באהדת הסביבה, ואת החיות הכשרות שלהם אוהבים על שיפוד. וגם על הדוגו ארגנטינו, צחקתי. המפלצת הלבנה החמודה הזאת, אשכרה קיימת. ואולי אפשר להפוך אותה, כלומר את הכלב הזה, לכלב מחמד, אבל אין לדעת מתי הוא יחשוף שיניים ובמי הוא יינעץ אותם. ככה זה כשהדברים המכוערים, האלימים, המפחידים, נמצאים על סף הבית, יוצאים החוצה בחושך, ואין דרך להתחסן מפניהם. במיוחד משום שחלקם נמצאים, איפה אם לא, בתוך עצמנו. 4 כוכבים.

» ביקורות נוספות של שרית
» ביקורות נוספות על אנשים כמונו