אם אתם מכירים את הקצב של השיר "לך תתרגל אתה" של אתי אנקרי: "הוא אמר לי, אתך אני משתגע... אז אמרתי לו, והוא אמר לי, אני אמרתי לו, והוא אמר לי..." ואם יש בינכם חובבי תכניות ראליטי, שנהנים משידורים חיים– מה שנקרה LIVE ,שהשיח בהם הוא כאן ועכשיו ונשלף מהמותן אז תדעו שככה בדיוק נועה ידלין כותבת. ואותה, או שאוהבים או שלא! וגם אם היא נחשבת לכותבת טובה- זכתה בפרס ספיר ובהרבה תשבחות- זה עדיין יישאר או ש... או שלא... ואני אוהבת אותה, כן, כי לקרוא את הרומנים שלה זה להשתתף במשחק פינג-פונג, כשכל הזמן הכדור באוויר בין לבין. בלי הפסקה. אין משפטים, יש קטעי משפט, דיאלוג ישיר ונוכח, בלי קישוטים- בול קליעה או להבדיל, מטפורית כמובן, תחשבו שזה כמו לאכול את החיים עם הידיים, לנגב את הפה עם האצבעות, ולקנח בסוף עם "גרפס". ככה בחופשיות. אז נכון שלא כל אחד אמור לאהוב את הסגנון– גם אם ה"טרנד" היום הוא "אוכל רחוב", ו"פארם טו טייבל", וכבר מזמן ש"הגורמה" שייך רק לצרפתים אם בכלל- אז ככה זה, בעת הזו אנחנו נחשפים יותר ויותר לכתיבה עכשווית קונספטואלית, חקירת המרחב, האישי בעיקר, בין המילולי הרעיוני והחושי, כמו באומנות, והדגש הוא על "סלפי" של כולם , ובספר הזה הוא לגמרי ה"סלפי" שלה, של הדמות הראשית אוסנת- ולפני שאני שוכחת דינה- תודה לך. 5 הנקודות שנתת לספר הזה חיזקו את דעתי לבחור בו, אחרי ה-נד נד שהיה כאן באתר...

זה בהחלט רומן נועז ומקורי כפי שמציגים אותו, שנכנס לתאים של המערכת הזוגית, המשפחתית הרחבה יותר, ההורית והחברתית, ומנסה לאחד בין המשיכה, הקושי, הפחד , והדחף שהן בבסיס המערכות בכלל על כל הגוונים ותתי הגוונים שבהן.מתוחכם.

משפחה צעירה- זוג הורים עם שתי בנות, שמתמודדים כמו כולם, בעיקר ההורים, עם מעברים לבית חדש, אזור מגורים אחר, עבודה, ילדים, בחירות, סטיגמות סטראוטיפים, והחלטות והתוצאות שלהם, בקיצור עם כל המרכיבים וההתמודדויות של החיים ושל אמצע החיים.

כשאנחנו חושבים על מערכות יחסים, אנחנו מדברים על אומנות החיבור, כדי ליצור תחושה של שותפות, ציפיות הדדיות, חיבה, אמון, אהבה, ומחויבות לצד קונפליקטים , הבדלים, אי שביעות רצון, שעמום וקינאה. הכל מכל וגם חשדות וכעס. בטח שכחתי משהו ... אז מה מלהיב בזה אתם תשאלו - מלהיב לקרוא את עצמנו תחת זכוכית מגדלת, ואתם הרי יודעים איך זה לתצפת על עצמך ממרחק, לעקוב אחר שפת הגוף ולשמוע את עצמך מדבר ומגיב , זה יכול להיות מביך לפעמים אבל גם משעשע, ומפתיע, ואפילו גורם לסוג של מועקה שנתקעת בגרון ...("והוא לא ידע שהוא כזה"), ובעיקר מערטל עד לשד העצמות, וכך הסופרת המבריקה הזו ,מערבבת את כולנו משקשקת אותנו טוב טוב, ומגישה לנו את האנושיות ישר לפה עם האצבעות כמובן ...

חלק מכם יגיד, אז בשביל זה אני לא צריך ספר, נכון,,, אבל בשביל זה אנחנו הולכים הרי גם לסרטים, ונהנים מהצגות, וממופעים כאלה ואחרים שמעוררים ומשקפים כל מני צדדים באישיות שלנו....

אני נהניתי .

ותזכרו שאני לא נותנת ציונים, אלא משתדלת להדהד עבורכם רק את החוויה ...

אם אתם מכירים את הקצב של השיר "לך תתרגל אתה" של אתי אנקרי: "הוא אמר לי, אתך אני משתגע... אז אמרתי לו, והוא אמר לי, אני אמרתי לו, והוא אמר לי..." ואם יש בינכם חובבי תכניות ראליטי, שנהנים משידורים חיים– מה שנקרה LIVE ,שהשיח בהם הוא כאן ועכשיו ונשלף מהמותן אז תדעו שככה בדיוק נועה ידלין כותבת. ואותה, או שאוהבים או שלא! וגם אם היא נחשבת לכותבת טובה- זכתה בפרס ספיר ובהרבה תשבחות- זה עדיין יישאר או ש... או שלא... ואני אוהבת אותה, כן, כי לקרוא את הרומנים שלה זה להשתתף במשחק פינג-פונג, כשכל הזמן הכדור באוויר בין לבין. בלי הפסקה. אין משפטים, יש קטעי משפט, דיאלוג ישיר ונוכח, בלי קישוטים- בול קליעה או להבדיל, מטפורית כמובן, תחשבו שזה כמו לאכול את החיים עם הידיים, לנגב את הפה עם האצבעות, ולקנח בסוף עם "גרפס". ככה בחופשיות. אז נכון שלא כל אחד אמור לאהוב את הסגנון– גם אם ה"טרנד" היום הוא "אוכל רחוב", ו"פארם טו טייבל", וכבר מזמן ש"הגורמה" שייך רק לצרפתים אם בכלל- אז ככה זה, בעת הזו אנחנו נחשפים יותר ויותר לכתיבה עכשווית קונספטואלית, חקירת המרחב, האישי בעיקר, בין המילולי הרעיוני והחושי, כמו באומנות, והדגש הוא על "סלפי" של כולם , ובספר הזה הוא לגמרי ה"סלפי" שלה, של הדמות הראשית אוסנת- ולפני שאני שוכחת דינה- תודה לך. 5 הנקודות שנתת לספר הזה חיזקו את דעתי לבחור בו, אחרי ה-נד נד שהיה כאן באתר...

זה בהחלט רומן נועז ומקורי כפי שמציגים אותו, שנכנס לתאים של המערכת הזוגית, המשפחתית הרחבה יותר, ההורית והחברתית, ומנסה לאחד בין המשיכה, הקושי, הפחד , והדחף שהן בבסיס המערכות בכלל על כל הגוונים ותתי הגוונים שבהן.מתוחכם.

משפחה צעירה- זוג הורים עם שתי בנות, שמתמודדים כמו כולם, בעיקר ההורים, עם מעברים לבית חדש, אזור מגורים אחר, עבודה, ילדים, בחירות, סטיגמות סטראוטיפים, והחלטות והתוצאות שלהם, בקיצור עם כל המרכיבים וההתמודדויות של החיים ושל אמצע החיים.

כשאנחנו חושבים על מערכות יחסים, אנחנו מדברים על אומנות החיבור, כדי ליצור תחושה של שותפות, ציפיות הדדיות, חיבה, אמון, אהבה, ומחויבות לצד קונפליקטים , הבדלים, אי שביעות רצון, שעמום וקינאה. הכל מכל וגם חשדות וכעס. בטח שכחתי משהו ... אז מה מלהיב בזה אתם תשאלו - מלהיב לקרוא את עצמנו תחת זכוכית מגדלת, ואתם הרי יודעים איך זה לתצפת על עצמך ממרחק, לעקוב אחר שפת הגוף ולשמוע את עצמך מדבר ומגיב , זה יכול להיות מביך לפעמים אבל גם משעשע, ומפתיע, ואפילו גורם לסוג של מועקה שנתקעת בגרון ...("והוא לא ידע שהוא כזה"), ובעיקר מערטל עד לשד העצמות, וכך הסופרת המבריקה הזו ,מערבבת את כולנו משקשקת אותנו טוב טוב, ומגישה לנו את האנושיות ישר לפה עם האצבעות כמובן ...

חלק מכם יגיד, אז בשביל זה אני לא צריך ספר, נכון,,, אבל בשביל זה אנחנו הולכים הרי גם לסרטים, ונהנים מהצגות, וממופעים כאלה ואחרים שמעוררים ומשקפים כל מני צדדים באישיות שלנו....

אני נהניתי .

ותזכרו שאני לא נותנת ציונים, אלא משתדלת להדהד עבורכם רק את החוויה ...