כפי שכולכם כבר יודעים, זה סיפורם של אסנת ודרור, זוג בני ארבעים-ומשהו שקונים בית בשכונה בעייתית.
בעצם זה יותר סיפורה של אסנת. הקורא הינו שותף לרחשי לבה של אסנת על עמקם. לעומת זאת, על דרור מסופר רק מה שהוא אומר ועושה, ומה שאסנת חושבת עליו. עם זאת, אנחנו זוכים להכיר טוב מאד גם את דרור, הודות למבחר מבורך של אתגרים שהעלילה מעמידה בפניו. בגדול, השיטה מצליחה; זה ספר שמעורר קריאה פעילה, ומהנה.
עוד דבר שגרם לי להפעיל את המוח, הוא שהרבה פרקים מתחילים מייד אחרי שקרה משהו — משהו חשוב אפילו — שהספר דילג עליו. או שפרק מתחיל באמצע שיחה בין אנשים שאינם מזוהים לנו מייד. שלא תבינו אותי לא נכון: הספר אינו חידון גם לא רומן בלשי. המאמץ הדרוש בתחילת הפרקים האלה אינו גדול, מדובר רק בסיגנון נראטיבי, אבל סגנון שמצא חן בעיניי.
ועוד עניין נחמד של סגנון: קורה לעתים קרובות שהדמויות אינם מבינים זה את זה. ושואלים, למשל, "את מי?" או "מה מה?" כנראה שזה עיצבן את אחד או שניים מהמבקרים כאן. בכול אופן, אותי זה לא עיצבן. (אולי כן היה מעצבן אותי בספר יותר ארוך?) בעיניי זה תרם מידה של מציאותיות, הרי ככה השיחות בחיים. אולי מעכשיו יטריד אותי כשאני קורא ספר שהדמויות בו כאילו קוראים את תפקידיהם מתסריט שהתאמנו בו.
למרות חמשת הכוכבים שנתתי לו, הספר בכול זאת אכזב אותי, קצת. 90% מחיי בליתי בארה"ב. אני יודע מצויין מה זאת "שכונה בעייתית" ומה הוא בית ספר "לא טוב" שם. קוויתי ללמוד מהספר הזה יותר על המקבילים לדברים האלה בישראל. ויצאתי בלי תמונה ברורה כל כך. אולי היו שם רמזים שלא תפסתי.
לסיום, אזכיר ספר אחר, שדומה במידה מסויימת ל"אנשים כמונו": "חירות" מאת ג'ונתן פראנזן: זוג חדש בשכונה בעייתית; יחסים מסובכים עם שכנים מכול הסוגים; אישה מתוסכלת שמתקשה לשמוח בחלקה; אתגרים קשורים בגידול ילדים. מי שנהנה מ"אנשים כמונו", כדאי לו לנסות גם את ספרו של פראנזן.


















