ביקורת ספרותית על אנשים כמונו מאת נעה ידלין
ספר בסדר

---

ספרה הראשון של נעה ידלין שאני קוראת.
תחילה סגנון הכתיבה שלה מאוד עיצבן אותי... היא לא מפרידה בין השורות כשהיא כותבת שיחה בין אנשים, לא שמה נקודותיים ולא מרכאות. נוצר לנו טקסט עמוס שמתאר שיחה בין אנשים שלא הכי ברורה. ממש כמו שמישהי כתבה פה באחת הביקורות: השיר של אתי אנקרי עולה לראש: אז הוא אמר לה והיא אמרה לו...כשהוא אמר לה...
בהתחלה חזרתי לקרוא כל פסקה כזאת פעמיים כדי להבין מי אמר מה למי.
אבל אז התרגלתי (לא סתם אתי אנקרי שרה "לך תתרגל איתה...") והספר התחיל לזרום יותר.
ועל זה שהוא זרם הוספתי לו כוכב והגענו לשלושה כוכבים.
כי בסך הכל למעט דמויות שאכן מתבהרות עם המשך הקריאה (מדובר בטיפוסים...) לא ממש הבנתי מה ציר העלילה.
סיפורם של אסנת ודרור זוג תל אביבי שלקחו החלטת נדל"ן אמיצה והחליטו לבנות בית בשכונה ממש לא טובה בתל אביב וזאת תחת ההנחה כי הם ייקטפו את הפירות בהמשך.
אבל הספר עוסק בהתחלה, בכל מה שלא נעים בארוע: אווירת פשע, התנכלות שכנים, ריבים, חיפוש אחר חינוך איכותי שלא באמת ליד הבית כבר, טיפוסים שגרים לידך והיית מעדיף שלא...
אסנת ודרור רוצים להיות הליברליים שגרים בתל אביב ואין להם בעיה עם אף אחד על כלום אבל בעצם הכל מטריד אותם ועל הכל יש להם דיעה או גישה לניהול והם מאוד חשדניים כלפי הכל. הם בעצם מגלים שלגור בכזאת שכונה מאתגרת אותם מבחינת המחשבות הכי פרטיות שלהם על בני אדם. החלק היפה זה לקרוא איך הם מנסים להעביר לילדות שלהם את העקרונות שלהם בלי לשרוט אותן או לבלבל אותן יותר מידי מהמורכבות של כל דבר שהם לוקחים קשה.

התהליך שהם עוברים כזוג וגם כאינדיבידואלים הוא אכן מעניין ונעים לקריאה אבל כקו עלילה של סיפור הוא לא ממש ברור.

בסיום הספר לא הבנתי מה גרם לסופרת לסגור אותו. מה הסוף? מי עשה מה? למה? קרו דברים בספר שנשארו פתוחים. אז נכון זה לא ספר מתח ולא חובה לספר לנו מי הרוצח לכאורה אבל נפתחו דברים.. נפתחו סיפורים. מה משמעותם?
שום שלב אין סגירה של האירועים הדרמטיים ואולי זה בעצם הסגירה שהיא רצתה להראות: המשפחה נכנסה לשכונה ובסוף השכונה קצת נכנסה למשפחה.
הספר נגמר לטעמי מוקדם מידי והיה חסר לי קצת פואנטה. לא יצאתי עם שום תובנה ענקית ממנו וזה חבל. פיספוס.

» ביקורות נוספות של אוהבת לקרוא
» ביקורות נוספות על אנשים כמונו