ביקורת ספרותית על משחקי הרעב - משחקי הרעב #1 מאת סוזן קולינס
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 15 בנובמבר, 2018
ע"י סקאוט


גיל ההתבגרות מעולם לא היה גיל יפה עבורי. זה גיל קשה שמלווה בהרבה כאב, עצב, בלבול ואף התאהבות והתפרצות ניצני מיניות שגורמים לבלבול מיני. זו תקופה שאתה מצוי במשבר זהות: מה אני? מי אני? למה זה ככה ולא אחרת? אתה מתחיל לחקור, לתהות, אתה מתחיל לגבש לעצמך תובנות שהן לפעמים לא הכי חיוביות שיש.
גיל ההתבגרות האישי שלי לווה בקושי חברתי גדול, קושי חברתי שגרם לי להתנתק ולהתבודד מ"החברים" בבית הספר. הרגשתי שאם אני עוברת מסכת ייסורים בבית הספר אז למה לי להמשיך עם זה? אולי דווקא עדיף שאתבודד ואדבוק בדרכי המיוחדת- יהיה מה שיהיה?
כשאני מביטה לאחור, אני יכולה להרגיש במדויק את התחושות שליוו אותי בימים חשוכים אלה. תחושות של נערה מבולבלת ששמחת החיים נלקחה ממנה. שהיא מנסה מצד אחד להתאים את עצמה לסובבים אותה אך מצד שני מנסה להבדיל את עצמה במכוון, לתת לעצמה את הטון הייחודי שלה. ואתם יודעים מה, זה מצחיק, כשאני חושבת על זה, כמה ישנו פער בין המחשבות והדמיונות שדמיינתי לעצמי לבין מה שהיה בפועל. בדמיוני הפרוע ראיתי את עצמי צובעת את שערי בורוד ומתהלכת בין מסדרונות בית הספר כשאני לא דופקת חשבון לאף אחד. סוף סוף אני תובעת לעצמי המגיע לי.אני חורגת מהמקובל ותובעת לעצמי זהות משל עצמי. זהות ייחודית.
בפועל, שיגעון הנעורים היחיד שהעזתי לעשות היה להחליף לק כל כמה ימים ולצבוע כל ציפורן בצבע אחר ונועז [ כחול, צהוב, ירוק והיד עוד נטויה] חלום אחר היה לצבוע את שערי לבלונד ולעשות פוני. ואפילו פעם אחת הפלגתי בדמיוני ופינטזתי שאני יורדת מן הארץ לטובת ארץ אחרת. הכול כדי לשכוח מן הכאב. היום אני מבינה שהמחשבה הזאת הייתה טעות מכיוון שזו הייתה בריחה, בריחה מהמציאות. במקום לברוח פשוט הייתי צריכה להיישר מבט אמיץ אל המציאות ולומר לה: את לא מפחידה אותי. תהיי מי שתהיי.
והחשוב מכול: יש לנו ארץ יפה, ארץ מהממת שכל פיסת מידע שאני נחשפת אליו בהקשר למדינתנו נוטעת אותי באדמה זו עוד יותר. אין לנו ארץ אחרת. -לי- אין ארץ אחרת.

בהתאם לתקופה מבולבלת זו גם הטעם המוסיקלי שלי השתנה. מנערה שהייתה שומעת את מה שכולם שומעים [מזרחית] התחלתי למצוא לעצמי טעם משלי. התחלתי לשמוע מוסיקת רוק, מטאל ורוק כבד. באנגלית וביפנית. [מוסיקה שמלווה אותי עד היום, יש לציין]
כפי שאמרתי, תקופה לא מלבבת שאני אישית לא הייתי חוזרת אליה. זו הייתה תקופה שהייתי נחשבת בעיניי חבריי לכיתה כמוזרה, כדחויה. חשבו שאני מתנשאת שאיני מהווה חלק פעיל בהווי החברתי ומעדיפה את הפינה השקטה ואת הספרים. והמחשב. לשקוע בעולם של ספרים והעולם האינטרנטי היה מספיק עבורי. הרגשתי שמצאתי את הנישה שלי. את חברייי, עולמי שלי. בכנות? לא הבנתי כמה הייתה מרה שגיאתי! אבל הייתי נערה בת 16. הייתי אומנם חכמה ותמיד קו מחשבתי היה שונה משאר חבריי לכיתה אבל בכל זאת התובנות הן כלל לא אותן תובנות והחוכמה היא אחרת. מי שאמר שהאדם מחכים ומתעצב עם השנים צדק ובגדול.
כיום, בגיל 24, נפל האסימון. אני בפתחם של החיים האמיתיים ומה שהיה עד כה זו הייתה כברת דרך ארוכה אבל זה מתגמד לעומת מה שיהיה בעתיד. זה משחק ילדים.

לא חוויתי חיים קלים גם במישור המשפחתי וכמו שכבר ציינתי מצאתי את עצמי נמשכת אל עולם הספרים ביתר חוזקה בגיל 15-16. עד אז, אני חייבת לומר, אהבתי ספרים אבל לא הייתי יכולה להיקרא תולעת ספרים. כניסתי אל העולם הזה התרחשה בפרק הזמן הזה, בין גילאי 15-16, וכשגיליתי את העולם הזה מחדש נפתח בעיניי צוהר שאין דרך חזרה כאשר אתה מדלג דרכו. באותה תקופה קראתי במשנה רצינות את ספרייה של אוסטן יקירתי, שרלוט ברונטה, ויקטור הוגו וספרי פרוזה רגילים המיועדים למבוגרים כמו זכרונותיה של גיישה.
עם זאת...בתקופה ההיא...למרות כל הספרים הללו, הכרתי סדרת ספרים שפשוט הפיחה בי רגשות שחשבתי שאינם קיימים בי והאמת היא שקצת מביך אותי להודות בכך. הסדרה הזאת הייתה עבורי מה שהארי פוטר אצל רבים. סדרה שמימדי הפופלאריות שלה מכובדות בהחלט אבל אין ספק שהאהדה לסדרה הזאת היא אפסית לעומת הפולחן שנעשה כלפי הארי פוטר וג'יי קיי רולינג. הסדרה הזאת היא משחקי הרעב.

בימים אלה אני מהרהרת ביני לבין עצמי מה גרם לי לאהוב את הסדרה הזאת? אין ספק שאחד הפרמטרים לאהבתי היה העולם הבדיוני שהוצג בו, שאומנם לא היה עולם שהייתי כלל שמחה לחיות בו אבל תודות לו זכיתי לימים רבים של שכחה, שכחה מצרותיי, שכחה מהיותי נערה בגיל הטיפש-עשרה. כאשר הייתי צוללת אל העולם הבדיוני הייתי יכולה להיות כל-יכולה ובסתר ליבי, קינאתי בקטניס. בחוזק שלה, באומץ, במהירות, עד כדי כך שרציתי ללמוד חץ וקשת כמוה ולעטות את דמותה פעם אחת ויחידה בפורים.
הערצתי אותה. עם זאת, למרות הערצתי אותה עדיין הרגשתי שיש בי היכולת לבקר את מעשיה [כיאה לנערה דעתנית כמוני] וכך היה, כשקראתי את הספר השני והשלישי הרגשתי שדרכה של קטניס שהייתה נערה נפלאה בספר הראשון, התקלקלה והרגשתי תרעומת. לכן, החלטתי לשכתב סוף חדש, או מעין המשך. לסוגה ספרותית כזאת קוראים "פאנפיק", פאנפיק מבוסס על סדרה, סרט או ספר קיימים.

זה ישמע אידיוטי אבל כשהייתי בתוך תוכם של הספרים הרגשתי פחות בודדה. כאילו שיש לי חברים שלמרות שהם אינם מדברים אלי הם מבינים אותי לא פחות "מחברים" מציאותיים אחרים. הרגשתי שכל דמות ודמות בספרים הללו ובספרים אחרים אשר קראתי הם חבריי, רעיי הטובים ביותר שהיו איתי ברגעים העצובים ושבזכותם דליתי משפטים רבים שפשוט היו כאוצר בלום עבור הנערה המבולבלת שלא מצאה את עצמה בחברה והחלה להלך בין הספרים, שעדין לא ראתה עצמה פוסעת על דרך המלך. אהבתי המטורפת לסדרת הספרים הזאת הסתיימה לה אי-שם בגיל 18. כמו רומן קצר מועד אך משמעותי מאוד, שהזוג יודע שזה כבר לא זה וחייבים להיפרד ואף על פי כן לא נפרדים ברגשי איבה אלא בידידות ובעיקר בזכרונות נעימים שמציפים אותך, עם כל הכאב שבדבר הפרידה.
יש שיגידו שאהבתי לסדרה הזאת לא הייתה אהבה אמיתית כי היא לא נמשכה זמן רב אבל טעות בידם. מה שהרגשתי עם סדרת הספרים הזאת שמילאה אותי במשך שעות, ימים וחודשים. האהבה המחדשת לספרים שהיא הטמיעה בי ובעיקר ההפנמה שאני יכולה לאהוב ספר בכל נשמתי כפי שלא אהבתי מעודי, שספר יכול להרטיט אותי כשאני אוחזת בו לאחר ציפייה מורטת עצבים של חודשים על גבי חודשים ופנטזיות ונבירה באינטרנט בכדי ללקט מידע חדש אודות הספר האחרון שעתיד לצאת..והו...כאשר הוא יוצא! המרוצה כאחוזת תזזית אל חנות הספרים לאחר שעות בית הספר כאשר המשפחה נוכחת לה במסע קניות ואני ישובה לי עם הכרך החדש באחד הכיסאות שבחנות, בניחותא, וריח הדפוס העולה מן הספר שווה ערך, לעניות דעתי, לריחו המשכר של לחם חם, נימוח וחמאתי היוצא מהתנור וריחו המתקתק והמענג נודף למרחוק, כשאני מלטפת את הדפים בעדינות מלטפת, ומצפה בכיליון עיניים להיבלע בתוך הרפתקה נוספת. לחרוט בזכרוני את מעללי הדמויות. לצרוב אותן בתוככי נפשי.
אני בטוחה שזו תחושה שכל תולעת ספרים אמיתי מזדהה ויזדהה עימה. אין לי שום ספק. בין אם מדובר בהארי פוטר, משחקי הרעב או כל ספר אחר, זו תחושה שמשותפת למרבתנו [אם לא לכולנו]
היכולת להזיל דמעות אינספור כשדמות אהובה הולכת לעולמה, לדאוב כאשר הדברים אינם קורים כפי שחשבת, להיות שרוי כמעט בדיכאון כשקמטי דאגה חרוטים במצחך ולהיות כסהרורי כשהעניינים מתחממים והאווירה מבשרת רעות. [ פרצוף תשעה באב, אבי מכנה זאת כך] לצחוק מעומק ליבך, עמוק-עמוק מתוך קרבייך, ממעמקי הבטן, כאשר קורה אירוע משמח. פשוטו כמשמעו: לעבור טלטלה רגשית, להיות מרוגש עד עמקי נשמתך ולצהול כשקורה דבר מה לא צפוי אך חיובי.

הרשו לי לסיים עם האנשה: משחקי הרעב עבורי זו אהובה ישנה, אהובה ישנה אשר מציצה מפעם לפעם מן המדף ומזכירה לי נשכחות.מאזכרת לי קיומה.
"שלום, " היא אומרת לי.
" הרבה זמן לא התראנו," אני משיבה והיא מצחקקת לה בחיוך נעים.
" נכון מאוד, התבגרת." היא ממשיכה וסוקרת אותי.
" ככה זה בחיים, מה שהיה-היה אבל עם זאת, לא אשכח את הימים שביליתי איתך. " אני עונה לה ופותחת הפרק הראשון בחיבה. מרגישה שהמילים מהלכות עלי קסם כבראשונה. אי-שם בגיל 15. כשהכרתיה לראשונה.
אז נכון, הביקורת לא יצאה ממש על הספר עצמו ויסלחו לי כל אלה שציפו לביקורת כזאת. הפעם חרגתי ממנהגי. הפעם הביקורת הייתה לא על משחקי הרעב אלא על מה ספר גורם לך. ספר שאתה מאוד מאוד אוהב.שהוא חלק ממך.

29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
סקאוט (לפני שבועיים)
ציידת יקרה, אני מודה לך על מילותייך היפות. ריגשת אותי. המילים הם כמו סכר שעולה על גדותיו ולפעמים אין כוח לשמור בפנים.
ציידת נקמה (לפני שבועיים)
זה היה יפייפה.
תודה לך, בעולם בו לא הרבה אנשים מסוגלים לפתוח את ליבם, את הצלחת.
אז... שוב. תודה לך
סקאוט (לפני שלושה שבועות)
לחלוטין. תקופה מאתגרת, כואבת ועצובה. אין כמעט שום זיכרון משמח ומיותר לציין שלא שמרתי על שום קשר עם "החברים" מבית הספר. תודה רבה. לא צבעתי את שערי אבל אולי ביום מן הימים אעשה גוונים בצבע ייחודי (: עכשיו זה באופנה אבל בזמנו זה לא היה ככה. זה היה בגדר דבר יוצא דופן וייחודי.
צר לי לשמוע שעברת דבר דומה. אני מקווה שעכשיו הכול בסדר. ואין פלא, סדרה מצוינת!!! קטניס ופיטה ופיניק הן הדמויות האהובות עלי.

תודה רבה (:
rainbow (לפני שלושה שבועות)
כל כך הזדהיתי עם מה שכתבת על תקופת התיכון. איזו תקופה מאתגרת וקשה, אני התמודדתי איתה בצביעת השיער בצבע שחור... אבל ורוד זה בהחלט הרבה יותר נועז :)
משחקי הרעב זו אחת הסדרות שאני הכי אוהבת.

כתבת נהדר!
סקאוט (לפני שלושה שבועות)
נונו- תודה רבה. מבלי להתכוון, למרות ששקלת מה לכתוב, יצאה לך תגובה מקסימה. אני מודה לך על המחמאות והמילים החמות! שמחה שהצלחתי להנעים את יומך הארוך עם סקירתי.
נונו (לפני שלושה שבועות)
תענוג! אין לי מילים בפי. אחרי יום ארוך כמו זה שהיה לי לקרוא ביקורת שכזו זו מתנה אדירה! אני מנסה למצוא מילים ולומר לך משהו "חכם" אבל כל המילים פרחו לי מהראש. רק אומר לך שאת מדהימה ואין לי ספק שהיית נערה מקסימה ומיוחדת כמו שאת היום.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
בת יה, תודה רבה! אני מודה על תגובתך. בעבר הייתי קוראת ספרות כואבת וזה עזר לי מאוד. הרגשתי באופן מסוים, ממש כפי שתיארתי כאן, שיש מישהו שמבין אותי ועובר קושי דומה לשלי. לאון דווקא ספציפית אל הסדרה הזאת אלא בכלל. ולמרות זאת, בשנה האחרונה כשאני במצב מדוכדך במיוחד, אני לא מסוגלת לקרוא ספרים כואבים, בייחוד אלה שנוגעים במושא הכאב כי הם גורמים לי להתעמק בו ולא לשכוח.
בת-יה (לפני ארבעה שבועות)
סקאוט, מעניין לקרוא את מה שכתבת. מניסיון אישי בתקופות קשות אנחנו מזדהים עם ספרות שמתאימה למה שקורה לנו.
יש שטוענים שכשהמצב קשה כדאי לקרוא ספרים שמחים, אלא שאלה, באותה תקופה, דווקא מעצבנים ולא מוסיפים כלום לחיים שלנו. לעומת זה ספרות "כואבת" נותנת לנו את האפשרות לכאוב על מישהו אחר, וכך למעשה אנחנו מטמיעים את הכאב שלנו, וקצת שוכחים את עצמנו בכל האירועים.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
ראסטה- תודה רבה!!
Rasta (לפני ארבעה שבועות)
כתבת מקסים סקאוט! נהנתי לקרוא, הצלחתי להזדהות.
תודה.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
אור- תודה רבה (: הלוואי! אתה צודק. מה שלא הורג- מחשל. עם כל הצער והכאב, הרגשתי שהתקופות החשוכות הללו ביגרו אותי עוד יותר וגרמו לי לבחון את החיים בפרספקטיבה נוספת. גם גרמו לי לרצות לתרום מזמני לכאלה שעברו קשיים דומים.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
רץ- אני מודה לך. תמיד חשבתי שהרגישות היא חיסרון אבל רק בשנים האחרונות הבנתי שהרגישות היא למעשה יתרון. בדיוק כפי שאתה טוען. לראות את העולם בעין חומלת ולהבין לנפשו של אדם זו לא מגרעה, זה חיובי. אני מודה לך על סיפורך האישי. התבגרת להיות איש רגיש בעל אישה וילדים מקסימים. שמור עליהם ועל עצמך!
אור (לפני ארבעה שבועות)
אם לא היית עוברת את הקשיים הללו (ואחרים) בגיל ההתבגרות, לא היית הבנאדם שאת היום.

ונדמה שלבנאדם הזה יש המון פוטנציאל.
אור (לפני ארבעה שבועות)
כתבת נהדר,

ובכללי את נהדרת :)
רץ (לפני ארבעה שבועות)
מקסים ונוגע - גם אני חיפשתי את הייחוד שלי בנעורי, ההתבודדות שלי כנער פנימיה הייתה שונה, הפכתי לרץ למרחקים ארוכים, הגומע דרכים ומרחקים לבד. הדרך הזאת לעתים סוגרת, אך היא גם מעניקה עצמה פנימית שמאפשרת להיות חזק ושיתופי מעמדה חיובית בקשרים חברתיים, כוח שיבוא בהמשך. ולכן אני חושב שבגילך השמיים הם הגבול, והרגישות היא לא רק חסרון, אלא לא פעם יתרון גדול, לאופן שבו את מתבוננת על העולם.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
חני- תודה רבה! לחלוטין. ג'ניפר לורנס שחקנית טובה אבל כקטניס היא משהו אחר. באופן כללי, צפיתי רק בסרט הראשון מכיוון שהתאכזבתי מאוד מהליהוקים הכושלים [ הליהוק של פיטה, בעיניי, היה כושל מאוד. לעומת זאת, הליהוק של ג'ניפר כקטניס היה מוצלח] ולכן לא צפיתי בשאר הסרטים אבל ממה שהספקתי לצפות בסרט הראשון, היא באמת המתאימה ביותר לתפקיד זה.
חני (לפני ארבעה שבועות)
קטניס מדהימה אכן כדמות שמשחקת מצויין. ראיתי אותה
בעוד סרטים ולא הבחנתי במשהו מיוחד.
הסידרה הזאת הוציאה את המיטב שבה.
היא תמיד תהיה קטניס. ולמרות שאין קשר לספר או לסידרה זה לא פשוט לחשוף חלק מעצמך אז תודה.
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
ירי- אתה צודק. תודה רבה! ♥
ירי (לפני ארבעה שבועות)
כתבת יפה ומהלב סקאוט
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
זשל"ב, תודה רבה 333> איזו תגובה חמודה ומקסימה! >W< אני שמחה שאהבת. זו באמת אחת הביקורות הארוכות והחושפניות שלי. 3 שנים לקח לי עד שאזרתי אומץ לכתוב סקירה על הסדרה הזאת שהיא עבורי כמו חסד נעורים נעים. באמת שהסדרה הזאת עבורי היא כמו הארי פוטר עבורך.

ותכלס! נראה לי ללמוד איתך היה מעניין מאוד חחחח את כל מי שמציק לי היית מכשף ומעיף XD
זה שאין לנקוב בשמו (לפני ארבעה שבועות)
וואו, וואו, וואו, וואו, ועוד פעם... וואו! ללא ספק, הביקורת הכי טובה שלך. היא נגעה בי ממש!

לדעתי, טוב שלא פירטת על העלילה. זה סתם היה הורס את כל המומנטום הריגשי שנבע מהכתיבה הרגישה, האישית והמקסימה שלך.

ואין לי ספק שאם הייתי לומד איתך באותה הכיתה, תקופת התיכון אצלך הייתה עוברת בצורה הרבה יותר נעימה - ולא רק בגלל שיש לי שם של דמות מתוך ספר XD
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
חתיכת דימוי אבל הוא מתאים לסדרה הזאת. היא מאוד אינטנסיבית.
Tobby (לפני ארבעה שבועות)
הרגשתי שהייתי בתוך ארגז חול ושאני טובע פנימה ללא הפסקה
הכל היה כבד ואפילו מעיק
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
אה, הבנתי. תודה רבה. זכותך. למה תובענית?
Tobby (לפני ארבעה שבועות)
נו באמת, את צריכה שמרמור יכתוב לך את זה כל פעם מחדש בשביל להבין?
אני מתלוצץ סקאוט

אמנם כתבת דברים יפים, אבל את הטרילוגיה שנאתי. היא הייתה טובענית מידי
סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
טובי-?
Tobby (לפני ארבעה שבועות)
אסיה תזהרי לך, הרווחת את המקום שלך ביושר אז אל תגרמי לי לערער בבחירתי

סקאוט (לפני ארבעה שבועות)
תודה (: 3>>> וגם נדמה לי הכי חופרת חחח אבל היה לי הרבה מה לומר. זו סדרה נפלאה.
אַסְיָה (לפני ארבעה שבועות)
הביקורת הכי מקסימה שקראתי השבוע, כתבת יפה ומרגש :)





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ