ביקורת ספרותית על אבות ובנים (1994) מאת א.ס. טורגנייב
ספר מעולה

---

בכל דור ודור ישנו פער בין דורי. למרות נסיונות הורינו להתחקות אחר החידושים, אחר הסלנג המקומי ולרצות להיות עדכניים בכול, תמיד תהדהד האימרה הידועה: אתה לא מבין אותי.
הספר שכתב טורגנייב מתאר בדיוק את זאת. את הפער הבין דורי בין הדמויות הצעירות שבסיפור למקביליהן ההוריים.

הסיפור מתאר בחור צעיר בשם באזרוב השב עם חברו ארקדי לעיירת מולדתם בכדי לשהות מעט עם הוריו ובני משפחתו האחרים. בעת לימודיהם השניים סיגלו לעצמם תורה מאוד נוקשה בעיניינים מסוימיים: הם בועטים במוסכמות שתקפות כלפי בני הדור הקודם, בני הדור של הוריהם שדבקים במסורת ביראת קודש ממש, בעוד שהם עצמם רואים בה מוסכמה שאבד עליה הכלח.
לאורך הספר הקורא יכול לחוש בפער הנפער בין הצעירים למבוגרים. במיוחד אצל באזרוב, אשר מהווה הראש וחברו הוא העוזר המשתרך אחריו. מאוד מעניין וכואב כאחד לראות את הדיסוננס שנוצר בין ההורים לילדים: מחד גיסא, ניצבים ההורים שמרגישים מחויבות לשמור על הערכים השמרניים, הבנאליים שהם חלק מהמסורת והמורשת מימים ימימה, ומאידך, הם נקרעים בין אהבתם לילדיהם שאימצו "שיגעון" חדש. כפי שרשמתי, מעניין וכואב כאחד להיות חלק מתהליך הפינג-פונג הזה. מהנסיון לדובב ולהבין את לב הילדים, ניסיון שלא נוחל הצלחה.

על אף דעותיהם האיתנות והשנויות במחלוקת של באזרוב וחברו בכל תחום שהוא: רומנטיקה, אומנות, פוליטיקה ודרך חיים. נראה שאט אט הפער מצטמצם והדמויות עוברות מסע מכונן ומעמיק לגילוי עצמי. הדבר שמזרז את הגילוי הזה הוא התאהבות שניהם. השניים מוקסמים מגבירה אלמנה שהם מבקרים בביתה, אנה, אנה זו היא ייחודית לבנות מינה והייחוד הוא מה שגורם לשניים לפתח אליה רגשות. אצל ארקדי תהיה זו אהבה מהירה שתדעך ותעבור לאחרת, אהובתו האמיתית, בעוד שאצל באזרוב תהיה זו אהבה שתתפתח באיטיות לכדי אהבה עוצמתית, אהבה נכזבת.

גולת הכותרת בספר הזה, מבחינתי, הוא סוף הסיפור. סופו של הסיפור שווה כל השקעה מזמנך על קריאתו ומאמציך אינם כלים לחינם. כמו כל הספרים הקלאסיים ובפרט הספרים הרוסיים הקלאסיים הספר נקרא באיטיות, במנות קטנות וברוגע. אין ממש התרחשויות מסעירות, נהפוך הוא, הכול מתנהל במישרין ובצורה עדינה, שלווה, יש אפילו שיגידו מייגעת. הדמויות מרבית זמנן משוחחות זו עם זו והשינוי שמתחולל אצל הגיבורים הוא הדרגתי, ורק בסוף מתבהרת לה התמונה השלמה, נחשפת לה נקודת השיא. הנקודה שהותירה אותי כואבת ועצובה על באזרוב. ריחמתי עליו מאוד.

ספר שהוא לטעמי כמו מים שמחממים בקומקום, בתחילה המים מבעבעים לאיטם אבל ככל שהזמן עובר הבעבוע מתחזק עד לרתיחה התחלתית, הם עולים על גדותיהם וגולשים מעבר לשפתו ודפנותיו. כך גם היה עבורי ספר זה. התחיל לאט ועם התקדמות הקריאה המלאכה תפסה תאוצה עד הסוף המר ועוצר הנשימה.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על אבות ובנים (1994)