“מיהו ניהיליסט? אדם המטיל ספק בכול, השולל את מציאות חייו המתאווה? מהו טיבו של הספק, האם על קדושתו אמור האדם להקריב את משאת נפשו – אמונה, משמעות ואהבה?

בזארוב, אנטי גיבור מריר וחד, קורא תיגר על דור אבותיו שביסס את רוסיה כחברה פיאודליסטית שבחסות האריסטוקרטיה מתעמרת באדם. בזארוב הניהיליסט, מעמת לאורך הסיפור את הדמויות עם השקפתן, עד שפגישה עם גבירה דומה לו, אודינצובה, מעמידה גם את השקפתו במבחן.

ביצירה זו, ביקש טורגנייב להעלות על סדר היום את סוגיית הצמיתים שהסעירה דאז את רוסיה כולה. באמצעות דמותו של בזארוב הניהיליסט (מושג אותו המציא או לכל הפחות, הטמיע), טורגנייב מעלה ביקורת אפשרית על סוגיות נוספות כגון תועלתנות, אמונה וקדמה.
עם זאת, בניגוד לסופרים רבים אחרים, אין המחבר מביע עמדה ברורה בעד או נגד השקפות דמותו, אלא מפקיד זכות זו, בקרב קוראיו.

שפת הספר די ארכאית, אך לטעמי גם שוטפת ויפה. תיאורי הנוף של טורגנייב מרהיבים. הוא מיטיב לזקק כיצד דקויות הרגש העולות במערכות היחסים השונות, משפיעות על דמויותיו.

ניהיליזם, כהגדרת בזארוב, נועד בכדי לשלול את הערכים והמוסדות הקיימים על מנת לפנות מקום בסוף למציאות מתקדמת יותר ונאורה. אילו רק ידע בזארוב מהי אותה מציאות נאורה לה הוא מתיימר לפנות מקום – קומוניזם – ומה תהיינה השלכותיה.

כמה פנינים של בזארוב שארצה לציין לעצמי –
"אדם שהניח את כל חייו על הקלף של אהבת אישה, ואחרי שהוכה הקלף הזה, נופלת רוחו והוא מידרדר עד כדי כך שאינו מוכשר עוד לכלום, אדם כזה אינו אדם".
"אני מביט לשמיים רק כשאני מתעטש".
"כימאי הגון מביא תועלת פי עשרים מכל משורר שבעולם".

האם אדם המפקפק בכל דעה, מחזיק בכלל דעות משל עצמו?
התאכזבתי מכניעתו של בזארוב לרומנטיות, במידה רבה, אודינצובה היא הניהיליסטית האמיתית.

על אף איבתם, קיימים בין בזארוב ופאוול קווי דמיון ברורים.
קיוויתי שהטבעת שקיבל פאוול בחזרה מאהובתו, תביא לאיחודם (בזארוב ודאי היה לועג לרומנטיקן שבי).

על דבר אחד נואיל אני ובזארוב להסכים, דבר אחר לא ניתן לשלול, את המוות.

ארבעה כוכבים.”

“הספר הקודם מאת טורגנייב שקראתי היה "אהבה ראשונה", בתרגום יעל טומשוב. אבות ובנים שונה ממנו לחלוטין, אך מבחינת יפי הכתיבה ועומקה, הם דומים.

שתי הדמויות הראשיות כאן הם ארקאדי קירסאנוב ויבגני בזארוב.
ארקאדי, צעיר מאוד ונח להתרשם, מעריץ את בזארוב המבוגר יותר, רופא במקצועו וניהיליסט בהשקפותיו. הם מגיעים להתארח באחוזת אביו של ארקאדי, בה משתכן גם דודו פאוול פטרוביץ'. בזארוב מעורר את חמתו של הדוד, המייצג את האריסטוקרטיה של פעם, וניצתים ויכוחים בבית הקירסאנובים.

האינטראקציות הנרקמות בין ארבעת הגברים הללו לאורך הספר מרתקות. הן משקפות נושאים כמו פער הדורות, ערעור מעמד האדונים, חיזוק זכויותיהם של צמיתים, הטלת ספק באורחות החיים המודרניות והמסורתיות כאחד, ועוד ועוד.
סצינת הדו-קרב החזקה בין בזארוב לפאוול פטרוביץ', מגוחכת לחלוטין וגם מרגשת בדרכה, בלתי נשכחת.

אבל לא רק פוליטיקה מעניינת את חברינו.
אבות ובנים הוא גם סיפור של אהבות. אהבה בין גבר מזדקן לצעירה ממעמד נחות ממנו, אהבה בין ידידים שעם הזמן מאבדת מחיוניותה, אהבה נכזבת בין גבר שאינו יודע לבטא את רגשותיו כראוי לבין אלמנה יפה, עצמאית וגאה מאוד, התאהבות של גבר צעיר באישה מבוגרת ממנו המתחלפת באהבה אמיתית לאחותה של אותה אישה, אהבת הורים לילדיהם...

טורגנייב כותב בעיקר את ההתנהגות ופחות את המתחולל בנפש. הוא מעביר תחושות באמצעות תיאורים יפהפיים של הסביבה הפיזית, אם זו עונת השנה או השעה ביום או הגינה בה מטיילות הדמויות. אולי זה מקשה על ההיקשרות הרגשית של הקורא לדמויות, אך אישיותן מאוד נוכחת על הדף, וסוף הספר היה כל-כך נוגע ללב שבכיתי. טורגנייב האדיר הביע חכמת חיים והבנת אדם מדהימות. איכשהו הוא מצליח לרגש בעוצמה אחרי ספר שלם שכתוב באגביות כמעט. בנייטרליות.

התרגום של נילי מירסקי.. אין מילים. מושלם.

כדאי מאוד לקרוא את אבות ובנים שוב.”

“בכל דור ודור ישנו פער בין דורי. למרות נסיונות הורינו להתחקות אחר החידושים, אחר הסלנג המקומי ולרצות להיות עדכניים בכול, תמיד תהדהד האימרה הידועה: אתה לא מבין אותי.
הספר שכתב טורגנייב מתאר בדיוק את זאת. את הפער הבין דורי בין הדמויות הצעירות שבסיפור למקביליהן ההוריים.

הסיפור מתאר בחור צעיר בשם באזרוב השב עם חברו ארקדי לעיירת מולדתם בכדי לשהות מעט עם הוריו ובני משפחתו האחרים. בעת לימודיהם השניים סיגלו לעצמם תורה מאוד נוקשה בעיניינים מסוימיים: הם בועטים במוסכמות שתקפות כלפי בני הדור הקודם, בני הדור של הוריהם שדבקים במסורת ביראת קודש ממש, בעוד שהם עצמם רואים בה מוסכמה שאבד עליה הכלח.
לאורך הספר הקורא יכול לחוש בפער הנפער בין הצעירים למבוגרים. במיוחד אצל באזרוב, אשר מהווה הראש וחברו הוא העוזר המשתרך אחריו. מאוד מעניין וכואב כאחד לראות את הדיסוננס שנוצר בין ההורים לילדים: מחד גיסא, ניצבים ההורים שמרגישים מחויבות לשמור על הערכים השמרניים, הבנאליים שהם חלק מהמסורת והמורשת מימים ימימה, ומאידך, הם נקרעים בין אהבתם לילדיהם שאימצו "שיגעון" חדש. כפי שרשמתי, מעניין וכואב כאחד להיות חלק מתהליך הפינג-פונג הזה. מהנסיון לדובב ולהבין את לב הילדים, ניסיון שלא נוחל הצלחה.

על אף דעותיהם האיתנות והשנויות במחלוקת של באזרוב וחברו בכל תחום שהוא: רומנטיקה, אומנות, פוליטיקה ודרך חיים. נראה שאט אט הפער מצטמצם והדמויות עוברות מסע מכונן ומעמיק לגילוי עצמי. הדבר שמזרז את הגילוי הזה הוא התאהבות שניהם. השניים מוקסמים מגבירה אלמנה שהם מבקרים בביתה, אנה, אנה זו היא ייחודית לבנות מינה והייחוד הוא מה שגורם לשניים לפתח אליה רגשות. אצל ארקדי תהיה זו אהבה מהירה שתדעך ותעבור לאחרת, אהובתו האמיתית, בעוד שאצל באזרוב תהיה זו אהבה שתתפתח באיטיות לכדי אהבה עוצמתית, אהבה נכזבת.

גולת הכותרת בספר הזה, מבחינתי, הוא סוף הסיפור. סופו של הסיפור שווה כל השקעה מזמנך על קריאתו ומאמציך אינם כלים לחינם. כמו כל הספרים הקלאסיים ובפרט הספרים הרוסיים הקלאסיים הספר נקרא באיטיות, במנות קטנות וברוגע. אין ממש התרחשויות מסעירות, נהפוך הוא, הכול מתנהל במישרין ובצורה עדינה, שלווה, יש אפילו שיגידו מייגעת. הדמויות מרבית זמנן משוחחות זו עם זו והשינוי שמתחולל אצל הגיבורים הוא הדרגתי, ורק בסוף מתבהרת לה התמונה השלמה, נחשפת לה נקודת השיא. הנקודה שהותירה אותי כואבת ועצובה על באזרוב. ריחמתי עליו מאוד.

ספר שהוא לטעמי כמו מים שמחממים בקומקום, בתחילה המים מבעבעים לאיטם אבל ככל שהזמן עובר הבעבוע מתחזק עד לרתיחה התחלתית, הם עולים על גדותיהם וגולשים מעבר לשפתו ודפנותיו. כך גם היה עבורי ספר זה. התחיל לאט ועם התקדמות הקריאה המלאכה תפסה תאוצה עד הסוף המר ועוצר הנשימה.”

“סופרים רוסיים קלאסיים זה דבר מפחיד, מעורר אימה וייראה. מי בכלל רוצה להתעסק עם זה? אולי מיטבי לכת וכאלה ששרדו את "אנה קרנינה" מהתיכון... (ספר מעולה, By the way) אבל בכל אופן ללימודים באוניברסיטה יש מספר יתרונות קטנים ובסמינר של היסטוריה רוסית שנשא את השם המרשים "מתנגדי הצאר - מי סלל את הדרך למהפיכה?" הוזכר מספר פעמים הרומן הזה של טורגנייב כיצירה שהשפיעה על דור שלם של אנרכיסטים רוסיים ששאבו השראה מדמותו של בזארוב, הניהיליסט הראשון, אותו עיצב טורגנייב ברומן זה.

אז למרות הרתיעה הראשונית, הסתקרנתי והחלטתי לבדוק במה מדובר (העובדה שמדובר ברומן בן מאתיים עמודים בהחלט עזרה). ובכן, למרות הפחדים מדובר ברומן קריא להפליא. אין בו הרבה התרחשויות והגיבורים עוסקים בעיקר בשיחות, שתיית תה, טיולים נינוחים באזורי הכפר הרוסי וביקורים חברתיים שיכולים להימשך שבועיים-שלושה, כי סך הכול מי ממהר ולהיכן. (איזה קצב חיים שונה, הלוואי עלי.)

דמותו של בזארוב אכן מעניינת ומושכת. מה שמרתק בו היא העובדה שעמדת המספר כלפיו עמומה למדי ולא ברור אם הוא מעריץ אותו או מתעב אותו. די מצחיק ואירוני לקרוא את הבנים מדברים על דור האבות, שהם בני ארבעים פלוס, ואומרים באנחה שאבד עליהם הכלח ו"שירת חייהם כבר תמה"... אין חדש מבחינת פער הדורות, כאז גם היום, הילדים משוכנעים שהם יודעים טוב יותר והוריהם הקשישים מיושנים ללא תקנה ומקומם בבית זקנים או בפח האשפה של ההיסטוריה. לעומתם, האבות מנסים ליצור קשר עם הבנים, להבין אותם ולרצות אותם.

יכולת האיפיון הפסיכולוגית של טורגנייב מרשימה והוא בונה דמויות ייחודיות ומעניינות, בראש ובראשונה בזארוב כמובן, שמדברות אלינו גם ממרחק של 170 שנה, כמה מהפיכות, שתי מלחמות עולם ועוד כהנה וכהנה. לסיכום, קלאסיקה משובחת שלא נס ליחה. הולך טוב עם תה חזק וכמה עוגיות.

נב הערך המוסף ההיסטרי הוא כמובן היכולת לזרוק באלגנטיות, מממ... זה ממש מרפרר לי את טורגנייב, שווה זהב. בגילמן וסביבותיה לפחות.”