ביקורת ספרותית על שואה שלנו מאת אמיר גוטפרוינד
ספר מעולה

---

אני מבין למה קרא ככה לספר. זה באמת שואה שלו לא שלי. גם אני יש לי שואה אבל אני מחליט עליה. אני יכול לבחור מתי יש לי ומתי לא יעני יכול עשות הפסקה במחשבה על זה מתי שאני מחליט. אפילו שאני מסתכל בכל הטקסים ואפילו שקורא ספרים ואפילו שהלכתי אצל מישהו בבית שבאה שמה אחת סיפרה על המשפחה שלה ומה שהלך איתה בשבילי זה לא כמו אצלו. הוא נולד בזה וגדל בזה וזה הולך איתו גם אם לא ירצה. נגיד שאתה יושב עם המשפחה שלך ושותקים אצלי סתם שותקים יעני אף אחד לא בא לו עכשיו לדבר. אצלו אפילו ששותקים בראש שלו זה שתיקה על השואה.
הוא אחד שנולד פה בישראל והסיפור זה על המשפחה שלו. לא רק על מה שהלך מתי שהיו בשואה גם מה הולך פה בישראל יעני איך הם חיים פה אלה שבאו משם ואיך חיים המשפחה שלהם והילדים שלהם שעשו אותם פה ואיך לא עוזב אותם מה שקרה. גם איך העבירו את זה לילדים שלהם.
אני יש לי הרבה חברים אשכנזים חלק יש אצלם איזה מישהו שבא משם ויש אחד הייתי מדבר איתו הרבה אבא שלו בא משם. תמיד היה אומר שזה כמו פצע בחיים שלו שאין בשבילו תרופה ואני אגיד את האמת לא קלטתי אותו שזה לא הוא עבר את זה מי שעבר זה אבא שלו. אפילו פעם שאל אותי על איזה ספר לקרוא ואמרתי לו שם של ספר שגם שמה מדובר על השואה. אני זוכר ששאל אם אני חושב שהוא יכול לקרוא את זה בגלל שהוא דור שני. אמרתי לו וואלה לא יודע אבל עכשיו אחרי שקראתי את הספר הזה אני מבין למה הוא שאל. זה כמו שואה גנטית. הוא כאילו קיבל את זה מאבא שלו בגנים. חבל שלא קראתי ממקודם.

» ביקורות נוספות של סימנטוב
» ביקורות נוספות על שואה שלנו