יום שני 06:41 בבוקר. הדלתות של רכבת הבוקר לפריז נוקשות. אנשים עייפים וטרודים מתיישבים זה לצד זה בהשלמה ובהמתנה לשגרת השבוע הקרוב. בספסל אחד פיליפ וססיל מתיישבים זה לצד זה. מבט קצר וחטוף מספיק כדי להבהיר לשניהם, שהם אינם זרים גמורים. לפני כמעט שלושים שנה השניים ניסו להגשים זוגיות בוסרית וצעירה, רומן קצר של ארבעה חודשים הסתיים בחטף, בעלבון ובפגיעה קשה.

השנים חלפו, והשניים החליפו תפקידים, מי שהיה אז מרשים, מחוזר ומצליח, הופך לחסר ביטחון ואפרורי, ומי שהייתה ביישנית ודחויה, נעשית לאשת קריירה מצליחה ומצודדת. שניהם מוכים בתדהמה, ובמשך כמעט כל הנסיעה, שעה וחצי אורכה, הם יושבים, שותקים ונזכרים ב"חורבותיה של אהבה ישנה". מסתבר שאותה פרידה היוותה צומת דרכים משמעותי לשניהם, והנובלה המינימליסטית, הכתובה בצורת מונולוג בשני קולות לסירוגין, מתרחשת כמעט כולה בתודעה של שתי הדמויות ועוסקת בהשפעת אותה נקודה טראומטית על מהלך החיים.

העיסוק הרפלקטיבי בעבר מעורר תהיות קיומיות ופסיכולוגיות ההולמות את משבר אמצע החיים. מבין השורות עולות השאלות אודות השפעת ארועים בעבר על מהלך החיים, עד כמה שינויים שאדם עושה בעקבות משברים אכן מביאים לידי ביטוי את האני האותנטי, והאם, לאור הדימוי המתבקש, אפשר לרדת מרכבת אמצע החיים הדוהרת כמעט בלי תחנות ביניים.

לא קל לכתוב נובלה שלמה שבה הדמויות כמעט אינן מחליפות מילה, ואכן לא תמיד הכתיבה עולה יפה, אבל בלונדל מצליח בכתיבה אינטילגנטית ומסגוננת לעורר עניין, ליצור עומק, ובעיקר להשאיר אותנו דרוכים האם שני הנאהבים לשעבר יחליפו מילה? האם תהיה לנסיעה הזו המשך לאחר שהרכבת תגיע אל היעד?

הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי בספר הוא דווקא אחד השוליים בו: הספר מיטיב לתאר את השביזות של יום א' בבוקר, במהלך הנסיעה לעבודה, כשכל שבוע העבודה ניצב בפתח וחופשת סוף השבוע אפילו לא נראית באופק. רק שבצרפת זה קורה ביום שני ואצלנו הבאסה מתחילה כבר ביום ראשון. מתי כבר נהנה מהפריבילגיה הקטנה הזו של פתיחת שבוע עבודה ביום שני? ואגב, אם יש דבר שהוא יותר גרוע מהנסיעה לעבודה ביום ראשון בבוקר, זה הנסיעה לעבודה בלילה של מוצאי שבת. רופאים ואחיות, נהגי אוטובוס, שומרים ועובדי מאפיות בטח מהנהנים עכשיו בהסכמה. אבל אם לכל שבת יש מוצאי שבת, לכל מוצאי שבת יש את יום ראשון בבוקר. ואז, כשכולם מתבוססים בבאסה ומתבאסים מההתבוססות, האחות שעשתה את משמרת שבת לילה חוזרת הביתה בבוקרו של יום ראשון בידיעה שכל היום לפניה. טוב, אלא אם כן היא עובדת ביום ראשון משמרת צהריים...

לפעמים די בפגישה מקרית קטנה עם דמות שולית מעברנו כדי להציב מולנו מראה ולעמת אותנו מול ההחלטות החשובות של חיינו. לססיל זה קורה. האדם שמתיישב מולה ברכבת הוא לא אחר מאשר פיליפ, עמו היא ניהלה רומן בוסר פוצע לפני עשרים ושבע שנים. אז, במהלך חופשתם בלונדון, הוא בגד בה בצורה מכוערת עם אישה מקומית שהכיר בבר, ואף הגדיל לעשות והציג את ססיל כאחותו. תקרית הבגידה עבורה היא אירוע טראומטי שהיא לא מסוגלת לשכוח, למרות השנים הרבות שחלפו.

ועכשיו, איך מעבירים את הנסיעה הארוכה במחיצת האורח הבלתי קרוא שהמבט הנבוך בעיניו מסגיר שהזיהוי הדדי? עוברים מקום? ממלמלים כמה מילות נימוס ומשפילים מבט לרצפה? מישירים מבט ומדברים על הבגידה ההיא? ואם מדברים, האם עשרות השנים שחלפו יגשרו על האיבה ועל העוינות? ובכלל, המרחק בין אהבה לשנאה קצר מאוד, אם כי הרבה יותר קל להפוך אהבה לשנאה מאשר להפך. אז אולי, בהפוך על הפוך, הפגישה דווקא תפתיע בכיוון בלתי צפוי, לאור העובדה ששניהם שבעי אכזבות בחייהם האישיים?

הספר כתוב בפרקים מתחלפים, בשתי זוויות מבט, שלו ושלה. ההיתקלות הבלתי צפויה מעמתת את ססיל ופיליפ מול הבחירות של חייהם. וכך, בנוסף לאירועי התקרית הטראומטית ההיא, אנו מקבלים גם את סיפורם האישי. את אכזבותיהם, את כישלונותיהם, את מערכת היחסים הבעייתית שלהם עם ילדיהם, את המרירות שמבצבצת מכל פינה מאובקת בחייהם.

הספר מורכב ממשפטים קצרים, לעתים קצרצרים - בני שתיים שלוש מילים. ועדיין, לכל מילה יש משמעות, בבחינת ההפך הגמור מזרם התודעה שמאופיין במשפטים ארוכים שנמתחים על פני עמודים שלמים. אם תרצו, זרם התודעה מול זרם ההודעה. דוגמיות קטנות: "רוב האנשים מצוידים במקש מחק עליו הם לוחצים כשהמוח שלהם עומד על סף רתיחה מרוב חרפות ופצעים. ואז נעלמים אגפים שלמים של החיים. פנים, שמות, כתובות. הכול יורד במרזב לכיוון תעלות הביוב של הבלתי מודע" (עמוד 34). "אף אחד לא אמר לנו שהקושי הכי גדול זה לא הפרידות אלא הדעיכה. ההתפוררות של מערכות יחסים. הכול נהיה מין ביצה טובענית שבתוכה אתה כבר לא יכול לדעת מה אתה אוהב ומה אתה שונא" (עמוד 60).

אמנם לא יום ראשון היום, אבל חופשת סוף השבוע עדיין נראית רחוקה מתמיד. ולחשוב שחופשת החג הבאה תהיה רק בראש השנה... באסה.

#
נראה לי שהעלבונות שנעלבנו בונים אותנו לא פחות – אולי יותר – מאשר "החינוך" כלומר הדבר המודע הזה, בו אנשים מדקלמים לילדים, נערים, צעירים את מה שראוי לעשות. "תגיד/י תודה, סליחה, בבקשה", "ספר/י הכל לאמא" "תמיד אמור/י אמת", ועוד. העלבונות – אלה שאנחנו לאו דווקא חושפים לעיני הקרובים אלינו - הם הגורמים לנו להגיב, להציב מטרות, לבחור בדרך מסויימת לאו דווקא זו שחינכו אותנו לבחור, ולא בהכרח זו שתביא סיפוק ואושר.

שני אנשים נפגשים באופן מקרי ברכבת הבוקר לפאריז. הם הכירו לפני כשלושים שנה, כשהיו בערך זוג, היכרות כואבת. היום כמו בשיר הילדים "רד עלה עלה ורד" מי שהיה למעלה הוא היום למטה. ומי שהיתה למטה היא היום למעלה. האמנם?

האמת היא ששניהם היו – ונשארו – מפסידנים. כך הם תופסים את עצמם. למרות הבגדים היפים והאיפור (העדין!). ההתייחסות של שניהם לעצמם היא דרך המשקפיים של החברה. אם אחרים מעריכים אותם - הם כנראה מוצלחים. וכך "הצלחה" היא מראה נאה, מצב כלכלי טוב, משפחה יפה. אולם מחיאות כפיים אמנם מועילות לביטחון, אך אינן תחליף להכרה בערך עצמך. הוא מיצה את היותו "מלך השיכבה" בתיכון, פרח ונבל. היא מימשה את פוטנציאל ההבנה העסקית בגיל קצת יותר מבוגר, הקימה משפחה ועסק. למרות המרחק שעברה כביכול, נשארה בעיני עצמה הלוזרית ההיא מהתיכון שחיים של אחרים נראים לה תמיד מוצלחים יותר משלה. אפילו חייה של בתה בת העשרה, המתוחכמת ומכירה בערך עצמה, שהיא יודעת שתעזוב אותה מיד כשתוכל והיא, אמה, תהפוך עבורה חובה לא-נעימה בדיוק כמו שהוריה הפכו עבורה.

הספר כתוב טוב, קריא מאד למרות שרובו הוא רק תיאור המחשבות החולפות במוחו של כל אחד מבני הזוג המוזר הזה. בלונדל עוסק במגוון בעיות המעסיקות אנשים בגיל הביניים, הנוטים לעשות "רשימות מלאי" ובחינה לאחור של חייהם. לדעתי לא מדובר פה ברומן שהחמיץ, והסיפור על הקשר הזוגי הוא שולי בסיפור. בלונדל לא הצליח, כמו סופרים רבים, לדעתי, לבנות דמות אשה אמינה. משהו בדמותה צרם לי ואמר לי "זו לא אשה. רק יציר דמיונו של סופר גבר". את הגבר תיאר טוב יותר, וחשבתי שהוא בוודאי מכיר אותו היכרות קרובה...

שני האנשים המתוארים בסיפור החמיצו את חייהם בעיקר כי הגיבו לעלבונות, לחוסר – האמיתי או המדומיין – של ערך בעצמם. הם ולא הבינו שה"אין" הוא חור שחור, הבולע בתוכו כל ניצוץ של יכולת ואושר. רק עם ה"יש" אפשר לבנות חומה (וחיים שיספקו אותך באופן יחסי) ומרירות ונקמנות יוצרות רק ערך עצמי נמוך עם כרס וקמטים.

לפתע ראיתי אותה

בנעורי אהבתי צעירה, שלא ממש אהבה אותי באותה מידה, ולמרות הכל קיוויתי לטוב. עד לרגע שבו בשיחת טלפון אחת היא חתכה כשהודיעה לי באופן יבש, לא נראה לי שנמשיך להיפגש.

עברו שנתיים או שלוש, נסעתי באוטובוס דרומה, בשעה שעברתי במעבר לחפש מקום ישיבה, גילתי אותה יושבת. עיניה חסרות המבע, היו נעוצות בקלסר שהונח על ברכיה, כאילו היא לא ראתה אותי מעולם. לשנייה עצרתי מולה, הבטתי בעיניה, והחלטתי לעבור על פניה. עוד שנים רבות דמיינתי בעיני רוחי את הסצנה הזאת, לה יצרתי שינויים, כמו האפשרות שאם הייתי מתיישב לידה, מה היה קורה?

הסיפור הזה הבליח בקרבי בשעה שקראתי בכריכת הספר, רכבת הבוקר לפריז, של ז'אן-פיליפ בלונדל, המספר על אישה שלידה התיישב גבר מובס, מוכר מעברה, היא לרגע לא זיהתה אותו, אבל לאחר זמן לא רב, היא זיהתה את האקס המיתולוגי שלה שהעיף אותה מחייו ושבר את ליבה.

בלונדל, באמצעות כתיבה מינימליסטית ומדויקת, מחזיר אותי לזיכרונות ורגשות נשכחים:

"אני זוכרת את כל המלים.
זה לא מפתיע אותי.
שמרתי אותן בזיכרון, נלחמתי בהן...".(106)

כשפגשתי אותה לאחר מספר שנים, הייתה שתיקה. בלונדל בוחן מפגש דומה בין גבר לאישה. היא פוגשת בו שנים רבות לאחר שדרכיהן נפרדו, האם הם ידברו ביניהם ובכך בלונדל, יציג עבורי היסטוריה חלופית לפגישה שלי, או אולי הם ישתקו וימשיכו להתעלם זה מזאת, יסבלו בשתיקה את המפגש הכפוי שהנסיעה זימנה עבורם, יחשבו כל אחד לבדו בפרספקטיבה של זמן על אהבת הנעורים שלהם הצרובה בזיכרון בכאב, כאהבת בוסר ללא תוחלת, ואולי גם כהחמצת חיים.

שניהם חוו מטמורפוזה והיפוך תפקידים, הניכרים באופן שבו הם יושבים האחת ליד השני. היא שהייתה חסרת ביטחון, מברווזון מכוער הפכה לברבורה נאה הבוטחת בעצמה, ואילו הוא שהיה נאה ובטוח בעצמו, הלך ודעך להיותו סמרטוט מרוט המבטא תבוסה ומרירות.

אני מרגיש כנוסע סמוי היושב בין שינהם, עד לרגעים אינטימיים מאולצים שרק חלל כרכבת נוסעים עשוי לחולל. כעת אני מבקש לעצמי שהסיפור הזה יהפוך לסיפור שלי, בו נטוות נקמה שקטה המסופרת כדו"ח פתולוגי על אירוע אחד שגרם לתהליכים שונים אצלו ואצלה. מי שהייתה פגועה וחוותה נפילות, הצליחה בסופו של דבר להתרומם ולצאת מחוזקת בחייה ולהגיע רחוק, ואילו הוא שתנאי הפתיחה שלו נראו לכאורה מבטחים, התקשה להתמודד עם אתגרי החיים.

האם המפגש הזה יחזיר אותה לחוויית הדחיה שהיא פצע שותת עבורה, ולו היא חסרת משמעות? האם המפגש המקרי יהווה עבורה נחמה, להיווכח שהחיים הביאו אותה למקום שונה, שיש בו לא מעט סיפוק, למול העליבות שלו? האם הוא יוכל להביט לאחור ולהבין את הפגיעה שלה ולגלות חמלה? האם בסיום המפגש הוא יאמר, סליחה שפגעתי, והיא תאמר, מחלתי לך וסגרתי דף, לכאורה סגירת מעגל מאוחרת, אבל, האם בכלל נכון לחטט בפצעים ישנים, ומה המשמעות לכך כעת?

בלונדל, עטף אותי בהלך הרוח ובמחשבות המתהווים בנסיעה קצרה ברכבת פרברית.

מחלונות הרכבת נשקפים אלי נופים הולכים ומאיצים, לתנועה מתעתעת כבסרט ראינוע ישן, המעלה מהאוב תמונות ישנות, המעוררת בי זיכרונות וגעגועים לאנשים שאהבתי. כעת אני נדרך לקראת יעדי הסופי, המסמל עבורי את היעדים שבקשתי להגיע אליהם בחיי, את חלקם השגתי ואחרים החמצתי.

עד כה סיפרתי לכם בעיקר את סיפור חיי. כעת אני מזמין אתכם לעלות על רכבת הפרברים של בלונדל, רכבת הבוקר לפריז, היוצאת מטרואה עיירה פרברית, עליה תעלה ססיל דופו, אישה בת ארבעים ושבע. לפתע מתיישב לידה פיליפ לדוק, דמות מעברה, לנסיעה של תשעים דקות, בהן הרכבת תיקח אותם ואותנו למסע אל זיכרונות מהעבר. אני עלייתי על הרכבת הזאת, בצפייה דרוכה, חוויתי בה חוויה מיוחדת, מקורית ומפתיע. כעת אני מזמין אתכם להצטרף לאותו מסע מופלא.

סיפורים טובים נובעים מהבדלים, מפערים. כזה הוא הספר החביב שלפנינו. 27 שנים לקח לססיל דופו לפגוש בשנית את פיליפ לדוק, שלמד איתה באותה שכבה, ברכבת של 6:41 מטרואה לפריז. לא, הם לא נופלים אחד על צוואר השניה, הם אפילו מעדיפים לא להראות שהם מכירים כלל, אם כי הם בהחלט מזהים אחד את השניה.
6:41 בבוקר זה זמן למחשבות, לקריאה, להאזנה למוזיקה בנייד, לתשבץ בעיתון, לא זמן להחלפת זיכרונות מעבר רחוק כואב, תלוי את מי שואלים, ומתברר שהוא כואב לשניהם. מאז אותו עבר, הפערים הניבטים עכשיו בין שניהם בולטים וכואבים בעיקר לפיליפ. ססיל הלכה והשתפרה, היא לבושה היטב ונראית כלל לא רע לגילה, מצליחה בחיים ובטוחה. הוא עובד בחנות שנים רבות, תפוח בכרסו וזרוק באופן כללי ולא מושך. בעברו הוא דווקא היה בחור נאה והיא זו שלא משכה איש ולא אש. כמה אופייני.
וכך, תוך התעלמות בוטה האחד מהשניה, עולות המחשבות וצפות. זכר הטיול המרוחק ההוא ללונדון מביא עמו מחשבות לא נעימות על צעירים בני עשרים ומה יוצא מאינטראקציה קצרה ביניהם בטיול ממנו אי אפשר להתחמק באמצע. אבל המחשבות מה אירע מאז ועד אותה פגישה ברכבת מביאות נחת לססיל ואי-נחת לפיליפ. המחשבות אינן נוגעות אליהם, אלא על החיים בכלל, על משפחותיהם ועל בני זוגם. האם ידברו בסוף?
כן, רק כמה מילות נימוס ואיזה משפט שהיה יכול להמשיך כך שהם היו רצים לעבר השמש. במקום זאת, הם רצו כל אחד לכיוונו בידיעה ברורה שאולי יש פוטנציאל, אבל קשה לממש אותו.
לקרוא ולשכוח.

ספר מקסים, מרגע שהתחלתי לקרוא לא יכולתי להפסיק.
גבר ואשה לכאורה זרים מתיישבים זה לצדו של זו ברכבת הבוקר לפריז של 6.41. על רקע הנופים הסופר פורש בפני הקורא דרך מחשבותיהם בלבד כמעט ללא מילים או מבט חפוז , או מהלך חייהם של שני האנשים הללו. התבגרות, נישואין ילדים , עבודה ומערכת היחסים בינם לבין הסביבה ובני זוגם.
הרומן פרט על נימי נפשי כשנגע ותאר במדויק סוגים שונים של מערכות יחסים עם ההורים, עם הילדים ועם בני הזוג.

אוסיף קצת פלפל, וארמז כי הזוג אשר התיישב זה לצדו של זו, אינו זר כפי שנדמה במבט חטוף ראשוני.
מלבד מערכות יחסים, הוא גם מעלה נקודות נוספות כמו כיצד אתה נראה בעיני הסביבה, לא תמיד כפי שהנך חושב שהסביבה רואה אותך.
מהי הצלחה ? מועלית כנקודה למחשבה. כל גיבור רואה בעיניו את ההצלחה בצורה שונה.

נהניתי מאוד מהקריאה , מומלץ מאוד.

שוב ספר קטן.
תמים למראה.
על העטיפה צילום של שעון.
השעה 6:45.
סיטואציה פשוטה.
יכולה להתרחש בחיי כל אחד מאיתנו.
הוא יושב במקום הפנוי ברכבת ומבין
שישב ליד מי שפגע בה לפני עשרים שנה
ברומן קצרצר.
הוא מזהה אותה.
היא מזהה אותו.
הם לא מדברים.
לא מחליפים מילה.
והסיפור נע במחשבות של שניהם.
אחורה וקדימה בזמן.

אחרי שעתיים.
מסיים את הקריאה.
אבל המחשבות לא מרפות מראשי.
מה הייתי עושה במקומו.
מה הייתי עושה במקומה.
הסגירה הלא הרמטית של הסיום.
בקשת הסליחה.
מה יצא ממנו.
מה יצא ממנה.
התחלפות התפקידים.
הסדרה הקטנה של כתר.
שוב ספר קטן.
תמים למראה.
הרבה מחשבות.

בבית הספר למדנו כי לפתרון בעיות דרך יש משוואה פשוטה : דרך=מהירות*זמן. אבל מה לעשות והדרך פיתחה חיים משל עצמה ורכבת היוצאת מתל- אביב לירושלים ב- 6:41 לא בהכרח ידוע מתי תגיע ליעדה שלא לדבר על השאלה אם בכלל תגיע ליעדה... היה מי שדימה זאת לכנרת ואמר כי הרכבת החליפה את הכנרת. ישראל מתייבשת אבל כנראה שלא ממים....

על שאלה בספר לימוד החשבון כתב יהודה עמיחי שיר :

אֲנִי זוֹכֵר שְׁאֵלָה בְּסֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן,
עַל רַכֶּבֶת שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אֶחָד וְרַכֶּבֶת אַחֶרֶת
שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ?
וְאַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מָה יִקְרֶה כַּאֲשֶׁר יִפָּגְשׁוּ,
אִם יַעַצְרוּ אוֹ יַעַבְרוּ אַחַת עַל פְּנֵי השנייה וְאוּלַי יִתְנַגְּשׁוּ.
וְלֹא הייתה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד
וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ
וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ?
וּבִדְבַר סֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן. עכשיו הִגַּעְתִּי
אֶל הָעַמּוּדִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁבָּהֶם רְשִׁימַת הַפִּתְרוֹנוֹת.
וְאָז הָיָה אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם.
עכשיו מֻתָּר. עכשיו אֲנִי בּוֹדֵק
בַּמֶּה צָדַקְתִּי וּבַמֶּה טָעִיתִי
וְיוֹדֵעַ מֶה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן.

השילוב של המדעי והאומנותי מפתיע וקסום כאחד. השימוש בעולם המדע המדויק כמטאפורה על החיים עצמם בא להמחיש כי אומנם לבעיית הרכבת יש פתרון ברור עפ"י משוואה פשוטה, אבל מציאות החיים אינה כה פשוטה כפתרון בעיית חשבון, ומפגש בין אנשים, גבר ואישה, עשוי להוליד מציאות חיים חדשה ולהציף שאלות. איך למעשה נוצר מפגש בין גבר ואישה, הרי כל אחד בא ממקום אחר, ומביא אל המפגש את עצמו עם כל המטענים הנלווים לחייו. מה יעלה בגורלו של מפגש כזה?

ספר לימוד החשבון כמטאפורה לספר החיים שמזמן מפגשים אקראיים, מערכות יחסים, דילמות, הישגים ומשברים, תוך התבוננות אל העבר ולמידה מטעויות בדיעבד התחבר לי לסיפור בספר שלפנינו - מפגש אקראי ברכבת בין גבר ואישה לאחר כ-30 שנה.

ססיל דפו, נשואה בת 47, אם לילדה מתבגרת, אשת עסקים הגרה בפרוורי פריז, ופיליפ לדוק, גרוש בן 47, אב לשני ילדים מתבגרים, נפגשים בבוקרו של יום שני ברכבת. שניהם מזהים האחד את השנייה אולם עברם הטעון והאגו הפצוע לא מאפשרים להם להתעלות מעל תחושת העלבון והם מעמידים פנים כי אינם מכירים. בחלוף השנים מעמדם החברתי השתנה ואף התהפך, בעיקר בעקבות הדרמה שהתרחשה בעת שנפרדו דרכיהן לפני כ- 30 שנים. ססיל, הנערה הלמל"מית והמופנמת, הופכת לאשת עסקים מצליחה של מותג קוסמטי ופיליפ, שכל זכר להיותו החתיך של השכבה התפוגג לו עם השנים ובעיני ססיל נראה זקן, מקומט ורופס, עובד כאיש מכירות של מוצרי טלוויזיה. עלילת הספר מתרחשת ברובה בתודעתם של ססיל ופיליפ כאשר הפרקים בספר מתחלפים בין זרם המחשבות של ססיל ופיליפ. וכל אחד מהם עושה חשבון נפש וחוזר אל רישומי ילדותו ונערותו ומשחזר את סיפור היכרותם ופרידתם.

הסיפור כתוב היטב ובצורה קולחת ובלונדל מטיב לתאר, בציר זמן קצר של 85 דקות נסיעה ברכבת, את מהלך חייהן של הדמויות תוך עשיית חשבון נפש של כל אחת מהן בראייה רטרוספקטיבית. ציר הזמן הנע בין העבר להווה יוצר מתח וציפייה לגבי העתיד, האם הם ידברו האחד עם השנייה? מה יקרה ביניהם ומתי?

החיים של אנשים, בניגוד לתרגילי חשבון, אינם טכניים ובעלי פתרונות ברורים וידועים מראש. הם מלאי התרחשויות, התלבטויות, בחירות והחלטות ואינם ניתנים לחישוב ולחיזוי והחל מגיל מסוים, כפי שתיארה זאת אחת הדמויות, יש אולי פחות מקום להפתעות ואתה נשאב לתוך שגרה שמכריעה אותך: זוגיות, גירושים, ילדים, עבודה, חיי חברה, מחויבות.

ספר קטן (174 עמודים) ומקסים המספק הפוגת קריאה קצרה, מרעננת ומעוררת מחשבה.

*************

בד"כ אינני נוהגת להתעכב על כריכות של ספרים אבל לעיתים אני תוהה למה התכוון המשורר לגבי עטיפת הספר. מה שמשך את תשומת ליבי הראשונית היה השעון, משהו בשעה הפריע לי.....אם הייתי שואלת אתכם מה לדעתכם השעה שאתם רואים בשעון, מה הייתם עונים? אז לא ברור לי אם הכוונה הייתה שאנו "עבד של הזמן" או ש"הזמן קפא מלכת" או סתם שעון פשוט. אבל בעטיפת הספר הבנאלית כנראה שמשהו פשוט לא תיקתק........

בשנים האחרונות אני אוהב לקרוא ספרים רזים. ספרים שהמילים בהם ברורות ומדויקות. מילים מדודות שמתקיים בהם דיאלוג חיצוני ודיאלוג פנימי. ברכבת הבוקר לפריז הקורא נחשף בהדרגה לדיאלוג בין שני גיבורים ועל הדרך חווה שיחה צפופה בינו לבין עצמו מה שבעיני זה היהלום שבספר. צריך להבין שספר טוב מטיל אור על עצמך כך שכקורא אתה מזדהה ולדעתי בספרים טובים הקורא מזדהה ובספרים מעולים ההזדהות כמעט מצליפה בך. רכבת הבוקר לפריז בעיני מספר בעיקר על חופש ובחירות בסאב טקסט. אבל גם מדבר על דעיכה של חיים ודעיכה של בחירות הלא נכונות בחיים.

כמו שכתבתי לא פעם אני אוהב מאד על ספרים שהכתוב בהם ברור נוקב ובהיר. והכי אני אוהב לקרוא ספרים שיש בהם תנועה ולא מעט תזוזה פנימית.

אני קורא לא מעט ספרים ולאחרונה אני מחפש אחרי ספרים שיש בהם את כל המילים הקטנות שבתוכם מתקיים רעש גדול ומי שקורא ספרים יודע שקריאה באה בתקופות. ויש תקופות שאני קורא כצורך קיומי ויש תקופות שאני בוחר את הספרים הרזים בקפידה.

רכבת הבוקר לפריז הוא מסוג הספרים שקוראים אותם בדריכות. מילים ברורות, שפה בהירה ותשוקת חיים, הרבה חיים. פיתולי החיים ובחירתם, החיים והתנועה ביניהם. והחיים והתפרקותם.

בדרך כלל אני לא כותב על עלילות אלה מה הספר עושה בי. אז במקרה הזה בהחלט הספר נגע בכל החלקים הרגישים בי.

ספר מצוין.