לפתע ראיתי אותה

בנעורי אהבתי צעירה, שלא ממש אהבה אותי באותה מידה, ולמרות הכל קיוויתי לטוב. עד לרגע שבו בשיחת טלפון אחת היא חתכה כשהודיעה לי באופן יבש, לא נראה לי שנמשיך להיפגש.

עברו שנתיים או שלוש, נסעתי באוטובוס דרומה, בשעה שעברתי במעבר לחפש מקום ישיבה, גילתי אותה יושבת. עיניה חסרות המבע, היו נעוצות בקלסר שהונח על ברכיה, כאילו היא לא ראתה אותי מעולם. לשנייה עצרתי מולה, הבטתי בעיניה, והחלטתי

חשיפה עוסק באחד לואי, מורה. המורה לשעבר של אחד אלכסנדר, צייר נחשב בהווה. אלכסנדר מזמין את לואי לרטרוספקטיבה מציוריו בגלריה מקומית, בעיר שדה צרפתית. לואי אינו מבין גדול וכשהוא מתבקש לחוות דעה, הוא מודה שדעתו אינה נחשבת. אלכסנדר בכל זאת מבקש דעתו. מפה לשם מתגלה שאלכנסדר הצייר היה מעריץ לא קטן של המורה.
לאחר התערוכה מבקש הצייר להפגש ומהפגישה יוצאת הזמנה לצייר את המורה. כל הסיטואציה מוזרה, אבל המורה

#
נראה לי שהעלבונות שנעלבנו בונים אותנו לא פחות – אולי יותר – מאשר "החינוך" כלומר הדבר המודע הזה, בו אנשים מדקלמים לילדים, נערים, צעירים את מה שראוי לעשות. "תגיד/י תודה, סליחה, בבקשה", "ספר/י הכל לאמא" "תמיד אמור/י אמת", ועוד. העלבונות – אלה שאנחנו לאו דווקא חושפים לעיני הקרובים אלינו - הם הגורמים לנו להגיב, להציב מטרות, לבחור בדרך מסויימת לאו דווקא זו שחינכו אותנו לבחור, ולא בהכרח זו שתביא סיפו

הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי בספר הוא דווקא אחד השוליים בו: הספר מיטיב לתאר את השביזות של יום א' בבוקר, במהלך הנסיעה לעבודה, כשכל שבוע העבודה ניצב בפתח וחופשת סוף השבוע אפילו לא נראית באופק. רק שבצרפת זה קורה ביום שני ואצלנו הבאסה מתחילה כבר ביום ראשון. מתי כבר נהנה מהפריבילגיה הקטנה הזו של פתיחת שבוע עבודה ביום שני? ואגב, אם יש דבר שהוא יותר גרוע מהנסיעה לעבודה ביום ראשון בבוקר, זה הנסיעה לעבודה

רכבת הבוקר לפריז מספר את סיפורם של שני אנשים: ססיל דופו, אשת העסקים העייפה, ופיליפ לדוק, בעל המרכול הדלוח. שניהם עברו כברת דרך לשכוח זה מזה, אבל בבוקר בהיר הם מתיישבים זה ליד זו ברכבת, וללא מילים מגוללים את סיפור אהבתם מלפני עשרים ושבע שנים.

אני חושבת שמאוד קשה לכתוב ספר, שכולו שני קווי מחשבה ארוכים, ולהצליח לגרום לו להיות מסקרן, מעניין ומרענן. פעמים רבות ספרים כאלו יכולים להפוך למלאים, ונסיונו

יום שני 06:41 בבוקר. הדלתות של רכבת הבוקר לפריז נוקשות. אנשים עייפים וטרודים מתיישבים זה לצד זה בהשלמה ובהמתנה לשגרת השבוע הקרוב. בספסל אחד פיליפ וססיל מתיישבים זה לצד זה. מבט קצר וחטוף מספיק כדי להבהיר לשניהם, שהם אינם זרים גמורים. לפני כמעט שלושים שנה השניים ניסו להגשים זוגיות בוסרית וצעירה, רומן קצר של ארבעה חודשים הסתיים בחטף, בעלבון ובפגיעה קשה.

השנים חלפו, והשניים החליפו תפקידים, מי שהיה

הרגע בו חשפתי את פלג גופי העליון לעיניה של ציירת פורטרטים.

מה היא מצאה בילד הבישן והמגושם, בעל דימוי גוף נמוך, שישב מולה בפסיביות והמתין בסקרנות לדמותו שהלכה ונבראה על כן הציור, כניסיון פיענוח צפונות נפשו המבולבלת בקו התפר בין ילדותו לראשית נעוריו, וגם של הציירת הצעירה כנפש אבודה.

היא הביטה אל פני וגופי בריכוז כחולקת סוד משותף, ניסתה לגעת ברגשותיי ולפענח את תחושות ילדותי ונעורי המתעתעים.

סיפורים טובים נובעים מהבדלים, מפערים. כזה הוא הספר החביב שלפנינו. 27 שנים לקח לססיל דופו לפגוש בשנית את פיליפ לדוק, שלמד איתה באותה שכבה, ברכבת של 6:41 מטרואה לפריז. לא, הם לא נופלים אחד על צוואר השניה, הם אפילו מעדיפים לא להראות שהם מכירים כלל, אם כי הם בהחלט מזהים אחד את השניה.
6:41 בבוקר זה זמן למחשבות, לקריאה, להאזנה למוזיקה בנייד, לתשבץ בעיתון, לא זמן להחלפת זיכרונות מעבר רחוק כואב, תלוי את

ספר מקסים, מרגע שהתחלתי לקרוא לא יכולתי להפסיק.
גבר ואשה לכאורה זרים מתיישבים זה לצדו של זו ברכבת הבוקר לפריז של 6.41. על רקע הנופים הסופר פורש בפני הקורא דרך מחשבותיהם בלבד כמעט ללא מילים או מבט חפוז , או מהלך חייהם של שני האנשים הללו. התבגרות, נישואין ילדים , עבודה ומערכת היחסים בינם לבין הסביבה ובני זוגם.
הרומן פרט על נימי נפשי כשנגע ותאר במדויק סוגים שונים של מערכות יחסים עם ההורים, עם הילד