הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי בספר הוא דווקא אחד השוליים בו: הספר מיטיב לתאר את השביזות של יום א' בבוקר, במהלך הנסיעה לעבודה, כשכל שבוע העבודה ניצב בפתח וחופשת סוף השבוע אפילו לא נראית באופק. רק שבצרפת זה קורה ביום שני ואצלנו הבאסה מתחילה כבר ביום ראשון. מתי כבר נהנה מהפריבילגיה הקטנה הזו של פתיחת שבוע עבודה ביום שני? ואגב, אם יש דבר שהוא יותר גרוע מהנסיעה לעבודה ביום ראשון בבוקר, זה הנסיעה לעבודה בלילה של מוצאי שבת. רופאים ואחיות, נהגי אוטובוס, שומרים ועובדי מאפיות בטח מהנהנים עכשיו בהסכמה. אבל אם לכל שבת יש מוצאי שבת, לכל מוצאי שבת יש את יום ראשון בבוקר. ואז, כשכולם מתבוססים בבאסה ומתבאסים מההתבוססות, האחות שעשתה את משמרת שבת לילה חוזרת הביתה בבוקרו של יום ראשון בידיעה שכל היום לפניה. טוב, אלא אם כן היא עובדת ביום ראשון משמרת צהריים...
לפעמים די בפגישה מקרית קטנה עם דמות שולית מעברנו כדי להציב מולנו מראה ולעמת אותנו מול ההחלטות החשובות של חיינו. לססיל זה קורה. האדם שמתיישב מולה ברכבת הוא לא אחר מאשר פיליפ, עמו היא ניהלה רומן בוסר פוצע לפני עשרים ושבע שנים. אז, במהלך חופשתם בלונדון, הוא בגד בה בצורה מכוערת עם אישה מקומית שהכיר בבר, ואף הגדיל לעשות והציג את ססיל כאחותו. תקרית הבגידה עבורה היא אירוע טראומטי שהיא לא מסוגלת לשכוח, למרות השנים הרבות שחלפו.
ועכשיו, איך מעבירים את הנסיעה הארוכה במחיצת האורח הבלתי קרוא שהמבט הנבוך בעיניו מסגיר שהזיהוי הדדי? עוברים מקום? ממלמלים כמה מילות נימוס ומשפילים מבט לרצפה? מישירים מבט ומדברים על הבגידה ההיא? ואם מדברים, האם עשרות השנים שחלפו יגשרו על האיבה ועל העוינות? ובכלל, המרחק בין אהבה לשנאה קצר מאוד, אם כי הרבה יותר קל להפוך אהבה לשנאה מאשר להפך. אז אולי, בהפוך על הפוך, הפגישה דווקא תפתיע בכיוון בלתי צפוי, לאור העובדה ששניהם שבעי אכזבות בחייהם האישיים?
הספר כתוב בפרקים מתחלפים, בשתי זוויות מבט, שלו ושלה. ההיתקלות הבלתי צפויה מעמתת את ססיל ופיליפ מול הבחירות של חייהם. וכך, בנוסף לאירועי התקרית הטראומטית ההיא, אנו מקבלים גם את סיפורם האישי. את אכזבותיהם, את כישלונותיהם, את מערכת היחסים הבעייתית שלהם עם ילדיהם, את המרירות שמבצבצת מכל פינה מאובקת בחייהם.
הספר מורכב ממשפטים קצרים, לעתים קצרצרים - בני שתיים שלוש מילים. ועדיין, לכל מילה יש משמעות, בבחינת ההפך הגמור מזרם התודעה שמאופיין במשפטים ארוכים שנמתחים על פני עמודים שלמים. אם תרצו, זרם התודעה מול זרם ההודעה. דוגמיות קטנות: "רוב האנשים מצוידים במקש מחק עליו הם לוחצים כשהמוח שלהם עומד על סף רתיחה מרוב חרפות ופצעים. ואז נעלמים אגפים שלמים של החיים. פנים, שמות, כתובות. הכול יורד במרזב לכיוון תעלות הביוב של הבלתי מודע" (עמוד 34). "אף אחד לא אמר לנו שהקושי הכי גדול זה לא הפרידות אלא הדעיכה. ההתפוררות של מערכות יחסים. הכול נהיה מין ביצה טובענית שבתוכה אתה כבר לא יכול לדעת מה אתה אוהב ומה אתה שונא" (עמוד 60).
אמנם לא יום ראשון היום, אבל חופשת סוף השבוע עדיין נראית רחוקה מתמיד. ולחשוב שחופשת החג הבאה תהיה רק בראש השנה... באסה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
