“לפתע ראיתי אותה
בנעורי אהבתי צעירה, שלא ממש אהבה אותי באותה מידה, ולמרות הכל קיוויתי לטוב. עד לרגע שבו בשיחת טלפון אחת היא חתכה כשהודיעה לי באופן יבש, לא נראה לי שנמשיך להיפגש.
עברו שנתיים או שלוש, נסעתי באוטובוס דרומה, בשעה שעברתי במעבר לחפש מקום ישיבה, גילתי אותה יושבת. עיניה חסרות המבע, היו נעוצות בקלסר שהונח על ברכיה, כאילו היא לא ראתה אותי מעולם. לשנייה עצרתי מולה, הבטתי בעיניה, והחלטתי לעבור על פניה. עוד שנים רבות דמיינתי בעיני רוחי את הסצנה הזאת, לה יצרתי שינויים, כמו האפשרות שאם הייתי מתיישב לידה, מה היה קורה?
הסיפור הזה הבליח בקרבי בשעה שקראתי בכריכת הספר, רכבת הבוקר לפריז, של ז'אן-פיליפ בלונדל, המספר על אישה שלידה התיישב גבר מובס, מוכר מעברה, היא לרגע לא זיהתה אותו, אבל לאחר זמן לא רב, היא זיהתה את האקס המיתולוגי שלה שהעיף אותה מחייו ושבר את ליבה.
בלונדל, באמצעות כתיבה מינימליסטית ומדויקת, מחזיר אותי לזיכרונות ורגשות נשכחים:
"אני זוכרת את כל המלים.
זה לא מפתיע אותי.
שמרתי אותן בזיכרון, נלחמתי בהן...".(106)
כשפגשתי אותה לאחר מספר שנים, הייתה שתיקה. בלונדל בוחן מפגש דומה בין גבר לאישה. היא פוגשת בו שנים רבות לאחר שדרכיהן נפרדו, האם הם ידברו ביניהם ובכך בלונדל, יציג עבורי היסטוריה חלופית לפגישה שלי, או אולי הם ישתקו וימשיכו להתעלם זה מזאת, יסבלו בשתיקה את המפגש הכפוי שהנסיעה זימנה עבורם, יחשבו כל אחד לבדו בפרספקטיבה של זמן על אהבת הנעורים שלהם הצרובה בזיכרון בכאב, כאהבת בוסר ללא תוחלת, ואולי גם כהחמצת חיים.
שניהם חוו מטמורפוזה והיפוך תפקידים, הניכרים באופן שבו הם יושבים האחת ליד השני. היא שהייתה חסרת ביטחון, מברווזון מכוער הפכה לברבורה נאה הבוטחת בעצמה, ואילו הוא שהיה נאה ובטוח בעצמו, הלך ודעך להיותו סמרטוט מרוט המבטא תבוסה ומרירות.
אני מרגיש כנוסע סמוי היושב בין שינהם, עד לרגעים אינטימיים מאולצים שרק חלל כרכבת נוסעים עשוי לחולל. כעת אני מבקש לעצמי שהסיפור הזה יהפוך לסיפור שלי, בו נטוות נקמה שקטה המסופרת כדו"ח פתולוגי על אירוע אחד שגרם לתהליכים שונים אצלו ואצלה. מי שהייתה פגועה וחוותה נפילות, הצליחה בסופו של דבר להתרומם ולצאת מחוזקת בחייה ולהגיע רחוק, ואילו הוא שתנאי הפתיחה שלו נראו לכאורה מבטחים, התקשה להתמודד עם אתגרי החיים.
האם המפגש הזה יחזיר אותה לחוויית הדחיה שהיא פצע שותת עבורה, ולו היא חסרת משמעות? האם המפגש המקרי יהווה עבורה נחמה, להיווכח שהחיים הביאו אותה למקום שונה, שיש בו לא מעט סיפוק, למול העליבות שלו? האם הוא יוכל להביט לאחור ולהבין את הפגיעה שלה ולגלות חמלה? האם בסיום המפגש הוא יאמר, סליחה שפגעתי, והיא תאמר, מחלתי לך וסגרתי דף, לכאורה סגירת מעגל מאוחרת, אבל, האם בכלל נכון לחטט בפצעים ישנים, ומה המשמעות לכך כעת?
בלונדל, עטף אותי בהלך הרוח ובמחשבות המתהווים בנסיעה קצרה ברכבת פרברית.
מחלונות הרכבת נשקפים אלי נופים הולכים ומאיצים, לתנועה מתעתעת כבסרט ראינוע ישן, המעלה מהאוב תמונות ישנות, המעוררת בי זיכרונות וגעגועים לאנשים שאהבתי. כעת אני נדרך לקראת יעדי הסופי, המסמל עבורי את היעדים שבקשתי להגיע אליהם בחיי, את חלקם השגתי ואחרים החמצתי.
עד כה סיפרתי לכם בעיקר את סיפור חיי. כעת אני מזמין אתכם לעלות על רכבת הפרברים של בלונדל, רכבת הבוקר לפריז, היוצאת מטרואה עיירה פרברית, עליה תעלה ססיל דופו, אישה בת ארבעים ושבע. לפתע מתיישב לידה פיליפ לדוק, דמות מעברה, לנסיעה של תשעים דקות, בהן הרכבת תיקח אותם ואותנו למסע אל זיכרונות מהעבר. אני עלייתי על הרכבת הזאת, בצפייה דרוכה, חוויתי בה חוויה מיוחדת, מקורית ומפתיע. כעת אני מזמין אתכם להצטרף לאותו מסע מופלא.”
