כשאת רואה את האנגלים ברכבת התחתית של לונדון בשעה מאוחרת, כשרק מהבל הפה שלהם אפשר להשתכר והם שרים שירי הלל לצ'לסי או לטוטנהאם, את יכולה לשאול את עצמך כמה אמת יש בכל מסכת הנימוסים והטקסים של התרבות ממנה הם באים, כמה אמוציות מסתתרות מתחת לפני השטח ואיך הן בכל זאת מבעבעות ופורצות החוצה. אני בכלל לא בטוחה, כשאני מסתכלת עליהם, שמדובר רק בבניהם של בני האיכרים, אלה שאבותיהם מעולם לא השתתפו בכל הטקסים האלה ולא חונכו תחת הדוקטרינות של הצנעת הרגשות. מה גם שאף אצל בני המעמד הגבוה את עדה לפעמים לעלבונות שאת לא היית מעזה להשתמש בהם, ולפחות בעיניך, זה שהם נאמרים בנימוס לא הופך אותם לפחות פוגעניים.
גם ביחס ליפנים עולה לפעמים השאלה הזאת. ממושמעים, נאמנים למסורת, לויאליים למקומות העבודה שלהם, איך זה מסתדר עם המרוץ אחרי כל חידוש טכנולוגי או הנהירה בעקבות כל משחק אדיוטי כמו הטמגוצ'י או הפוקימון.
שתי התרבויות האלה, המעמדית, זו שבה כל אחד יודע את מקומו, והלויאלית, מוצאות להן ביטוי בדמותו של הגיבור ברומן הזה, המשרת הבריטי שלרגע לא מפקפק בחובותיו ומצניע את כל הרגשות שלו לנוכח התפקיד כפי שהוא תופס אותו. וזה נכתב כך שאת לרגע לא מטילה ספק באמיתות שלו.
חשבתי על זה שאדם כזה, אם היה חי בתרבות בה אני חיה, היה מוצא את עצמו אצל הפסיכיאטר, מאובחן כ-ASD (או אספרגר כפי קראו לזה פעם), ואולי אפילו עובר מסכת של טיפולים על מנת שיעז לבטא צרכים ורגשות אחרים, כאלה שישרתו אותו ולא בהכרח מישהו אחר, או שיאפשרו לו לנהוג לא רק לפי מערכת החוקים הנוקשה שגם אם לא הוא יצר, אליה הוא כפוף. שיפקפק. שיעז. ושלא ימנע.
הוא גרם לי לחשוב שאולי כל מה שצריך זה מזל, להיוולד עם האישיות המסויימת שלך במקום ובזמן שיתאימו לה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
