ביקורת ספרותית על שארית היום מאת קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ
ספר טוב

---

שארית היום הוא סיפורו של סטיוונס, רב משרתים בערוב ימיו שבאופן חריג זוכה לחופשה.
הוא נוסע ברחבי אנגליה, לן באכסניות כפריות ומנצל את הזמן הפנוי להיזכרות במהלך חייו ולנסיבות שהובילו אותו לחופשה הנוכחית, החריגה כל כך שגם אותה הוא מנצל לטובת צורכי מעבידו. או כך לפחות הוא מספר לעצמו. 
רב משרתים בריטי... קראתי על כאלה בעבר.
בספרים הם מתוארים בדרך כלל כסנובים איומים, לא פעם יותר מאשר האציל אותו הם משרתים, שבהיותו משכיל ורחב אופקים מאמץ לעיתים רעיונות מודרניים שטרם הגיעו אל אגף המשרתים. הם אינם מרכלים על האדונים אותם הם משרתים בחדרי חדרים, הו לא. הם מסורים לחלוטין, יעילים, שקטים, נעלמים בצללים. 
אולי כך נולדה קלישאת "המשרת עשה את זה" בספרי המתח - מהרעיון הבלתי אפשרי שלמשרת תהיה אג'נדה משלו, רעיונות ורצונות משלו.  

מספר בלתי מהימן קלאסי, מציג לנו אישיגורו.
מספר שבאופן מובהק אינו מייצג את עולם הערכים של היצירה, שנקודת המבט שלו מוגבלת וחלקית והמודעות העצמית שלו לוקה בחסר, שלא לומר בקושי קיימת.
טריק יפה שחוזר על עצמו בספר וממחיש את חוסר המודעות של המספר הוא תיאור דקדקני של המספר את עצמו מדבר עם אדם אחר בשלווה ובאיפוק, כאשר האדם שמולו שואל אותו אם הכל בסדר והאם הוא בוכה...כלומר, למספר נראה שהוא שליו ומאופק והוא אינו מודע לסערת הרגשות שלו, שאפילו זר שאינו מכיר אותו מזהה. אולי אפילו אינו מודע לדמעות הזולגות על פניו.
ואולי חוסר המהימנות מתחיל מעצם הבחירה של המספר: רב משרתים בריטי קלאסי, כל כולו תודעת שירות, הזדהות והתבטלות מול האדון. כזה שחי לצד המאורעות ונקודת מבטו עליהם מוגבלת להשתקפותם בכלי הכסף המצוחצחים היטב.
איך יהפוך אחד כזה לגיבור הסיפור, למספר עצמו?
אישיגורו מספר לנו על חיים מוחמצים, על תרבות שקידשה את האיפוק ואסרה על החצנת רגשות עד שהמודעות לרגשות נעלמה אף היא. 
על מעמד פריווילגי מתוחכם שהצליח לטעת את תחושת העליונות העצמית שלו כל כך עמוק בלבם של בני המעמדות הנמוכים יותר עד שאלו ראו בה עובדת טבע והיו לסנובים לא פחות מאשר בני המעמד אותו שירתו.
אבל חוסר המודעות לרגשות והאמונה בעליונותו של הלורד הולכים ומתפוררים במהלך הזמן ומותירים את סטיוונס עם לב שבור. ההחלטה אליה הוא מגיע בסוף הספר, לא להסתכל אחורה אל העבר אלא קדימה - אל שארית חייו, מונעת ממנו את הסיכוי האחרון להבין מה היה שגוי ואיך ניתן עוד לשנות.

מאחורי גבו של סטיוונס, אישיגורו קורץ לנו, הקוראים, ומלגלג על ערכיו, על העיסוק בהגדרת רב המשרתים הטוב ומושג הכבוד. הוא עושה את זה ע"י נאומיו הארוכים והמפותלים של סטיוונס המתקשה בהגדרות, וביראת הכבוד שלו כלפי רבי משרתים מופלאים ומפורסמים... כל כך מפורסמים שאנחנו כמובן לא שמענו עליהם מעולם.
ממרחק הזמן והמקום, ובעידן המקדש את האינדיוידואליזם והמימוש העצמי קל לנו להצטרף ללגלוגו של אישוגורו. קל ואולי לא הוגן במיוחד.
לא חסרים מקצועות וייעודים בני ימינו שאפשר להגחיך גם אותם ואת העוסקים בהם ברצינות. האם מי שהקדיש את חייו לשירות אדם שהאמין באמת ובתמים כי הוא איש גדול וצפוי לשנות את העולם לטובה ראוי לגיחוך יותר מאשר מי שהקדיש את חייו, למשל, לריצה במגרשי דשא והבקעת שער האויב וביצירת תאוריות על מיהו שחקן הכדורגל הטוב ומהי בעיטה טובה?
כמובן, האחרון נחשב לסלבריטי ותמונותיו מפורסמות באמצעי המדיה השונים, מה שהופך אותו למכובד לעין ערוך מאשר הראשון בעיני חלקים מהאוכלוסיה...
אבל סופר טוב, אני בטוחה, יצליח לצייר לנו גם אותו באופן מגוחך לא פחות.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על שארית היום