בסיום הספר לא יכלתי שלא להיזכר בשירו המפורסם של פרנק סינטרה "My Way'' (שמנגינתו אגב, נלקחה משיר של דיוויד בואי, שנחשב על ידו ללא טוב מספיק ולכן לא נכנס לשום אלבום).
תהיתי האם מר סטיוונס היה חותם על מילותיו, מה היה חושב אילו שמע את השורות הבאות למשל:
"…I've lived a life that's full
I've traveled each and every highway
But more, much more than this
I did it my way
Regrets, I've had a few
But then again, too few to mention
I did what I had to do
And saw it through without exemption"
מבלי שהוא מכביד על הקוראים בגלישה לתורות פילוסופיות ותוך שהוא נמנע מדיונים משמימים אודות מהות החיים, אישיגורו מעניק לאנושות מתנה מיוחדת בכותבו את "שארית היום". זהו אחד הספרים המיוחדים האלה שמצליחים להביא את הקורא לחשוב ולעסוק אפילו מספר רגעים בשאלות קיומיות עמוקות אודות חייו, הסובבים אותו, העולם. קשה לחשוב על אדם שסיים את הספר ולא הרגיש משהו חזק: יכולים להיות אלה עצב או תחושת נחת, ייאוש או השלמה, אכזבה או התרוממות רוח.
סטיוונס (הגיבור המספר) הוא רב משרתים באחוזת דארלינגטון. פועלו בחיים מסתכם בלהיות ראוי ל'כבוד' מיוחד של משרתים. אותו כבוד שמשמעותו שירות ונאמנות לאדונו תוך התעלמות מכל יצר, מכל שביב של העול הכבד הזה הנקרא על ידי בני האדם 'אגו'. מר מארשל ומר ליין המסתוריים, כמו גם אביו משמשים עבורו ושכמותו מודלים של רבי המשרתים המושלמים. הטוטאליות של מחויבותו באה לידי ביטוי באחד הקטעים המכוננים של הספר. כשאביו, שעבד עמו באותה האחוזה שכב על ערש דווי סירב מר סטיוונס לשהות במחיצתו ברגעיו האחרונים ובכך לעזוב את אורחיו. הוא מיהר למלא להם כוסות ויסקי ויין פורט, לדאוג למכאוביהם, לצחוק לבדיחותיהם, לשקוע עמם בשיחה בטלה רק אם חפצו בכך – בו בזמן שאביו נושם את נשימותיו האחרונות כמה קומות מעל כל ההתרחשות העליזה הזאת. כשהוא מנתח את האירוע בספר, הוא מספר כי בתומו חש "תחושה של ניצחון" ואילו היה עוזב את תפקידו בשירות שועי העולם באותו היום ועולה לחדרו של אביו, היה מאכזב אותו.
לא פשוט לתאר מחויבות שכזו בכלל ועל אחת כמה וכמה קשה הדבר בימינו, כשנהוג לעסוק ב'עצמי' ללא הרף ומרוב הדיבור על רגשות, אנו כלל לא בטוחים מה אנו באמת מרגישים.
יתרה מזאת, ממהלך הקריאה לא אחת הופיעה במוחי המחשבה כי ייתכן וסטיוונס הוא אדם מאושר יותר מרובנו, הרודפים אחרי אותו אושר לא נתפס, מחפשים בייאוש משמעות לחיינו בדמות הגשמה עצמית, תחביבים, קרייירה משפיעה. הוא יודע היטב מה ייעשה מחר ובעוד שנים, מה ברצונו להשיג, למה הוא שואף. אינו מטריד את עצמו בשום הרהור מיותר, זולת התמסרותו הטוטאלית לתפקידו ואותו מושג ה'כבוד' (dignity) . עבודתו אצל הלורד (שסטיוונס מחויב לו באופן כה מושלם עד שהוא מוכן לתרץ עבורו נטיות פרו – נאציות ודעות אנטי – דמוקרטיות), יש בה מן הסתם מן ההגשמה ובעשותה הוא חש כשותף לאלה המחליטים מה יעלה בגורלם של מיליוני בני אדם, כמו באותה ועידה במרס 1923.
מר סטיוונס יוצא לתור את ארצו ב'פורד' של מעבידו החדש, מר פאראדיי לאחר שהאחרון הפציר בו לעשות כן. תשובתו תחילה הייתה:
" במשך השנים הייתה לי אדוני הזכות לראות את מיטבה של אנגליה בין כתלים אלה ממש."
מבלי להתכוון עלה בי הרעיון כי יש מכנה משותף בין אותה מכונית יפה, מיושנת ונדירה לבין גיבורנו שדמה יותר מכל למכניזם אנושי. ובדיוק כמו אותו הרכב שנתקע פעם אחת בלי דלק מחוסר תשומת לב, כך גם סטיוונס הניח שלא במתכוון לרגשותיו לנדוד למקום לא רצוי בעליל מבחינתו... ואולי כשהוא מטייל באנגליה הוא בעצם יוצא למסע אל עצמו?
אהבתו המודחקת והלא מיושמת למיס קנטון, בייחוד כשהיא כה משתוקקת אליו ולא בוחלת באמצעים כדי לזכות בחום מצידו היא אחד הנושאים שהוציאו אותי משלוותי יותר מכל. היה לי רצון עז להיכנס מבין דפיו של הספר, לתפוס את מר סטיוונס ולנער אותו כהוגן.
הוא לא מודה באהבה הזו מעולם. אפילו את החופשה הזו שנכפתה עליו הוא מנצל למטרת עבודה כביכול. הוא מבקש לגייס את מיס קנטון חזרה לדארלינגטון, אף שהיא לא הביעה שום רצון לעשות כן במכתביה. הוא מקווה שנישואיה התפרקו על אף העובדה שהדבר לעולם לא נאמר במפורש.
הספר הוא אנגלי עד העצם והדבר מדהים כי נכתב על ידי בריטי ממוצא יפני. עם זאת לעיתים דווקא מהגרים וזרים יכולים לזקק משהו צרפתי יותר מכל צרפתי שורשי או גרמני יותר ממה שכל טווטוני מבטן ומלידה מסוגל לחשוב עליו.
עם זאת מהיכרותי את רבי המשרתים הבריטיים הטיפוסיים, מלבד מסוגלותם להגיש את התה בדיוק ב- five o'clock גם תחת הפצצה, הם ידועים כאנשים יצריים דיים. סטיוונס הוא סוג של משרת מושלם שיש בהליכותיו משהו מן המסירות היפנית, ללא ספק.
בנוסף זיהיתי שלעלילה יש גם מין ניחוח וקצב רוסיים, צ'כוביאנים ליתר דיוק.
הספר כתוב בשפה מדהימה, שתענוג לקרוא והתרגום של צילה אלעזר מדהים.
אבל, לא הכל מושלם. הרהוריו של סטיוונס לפעמים ארוכים מדי ולהערכתי עלולים לייגע חלק מהקוראים, בייחוד כשהרעיון כבר מובן וברור לפני ולפנים. בנוסף, עד שמגיעים לשיאה של היצירה, יש תחושה שחסר עומק בסיפורים.
...במפגש ביניהם הוא מעיד לראשונה שליבו נשבר. לא אפרט על כך יותר ואתן לקוראים הבאים לגלות בעצמם מדוע. אומר רק כי מר סטיוונס מגיע לבסוף למסקנה כי הערב הוא החלק הטוב ביותר של היום עבור רוב בני האדם, החלק שהם מצפים לו יותר מכל.
For what is a man, what has he got
If not himself, then he has naught
To say the things he truly feels
And not the words of one who kneels
The record shows I took the blows
And did it my way
האומנם?..
הספר מומלץ לכולם ובמיוחד לכל מי שעבר/ה את גיל 35 .
נ.ב.: לעיתים אני תוהה לשם מה אני זקוק לחברות ב'סימניה'. הרי כל כך הרבה שנים הסתדרתי בלי האתר הזה של הפרופילים המזוייפים, הלייקים הסתמיים לעיתים קרובות וה'ביקורות' של שורה ורבע. המקום הזה שדמה יותר מפעם אחת בשנה האחרונה ל'קן הקוקיה'.ושלא לדבר על כך שהוא נתקע ושובק חיים על ימין ועל שמאל.
ובכן כשקראתי את הספר הזה, חשבתי שאם לא חברי אותו האתר לא הייתי מגיע אליו. אז מבחינתי זה היה שווה. זו ההזדמנות להודות לאנשים היקרים שהמליצו לי עליו ובראשם ל'מחשבות' ולכל מי שמביא אור ואיכות למקום הזה למרות הכל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
